א. לפני כשבעים שנה חוצה נערה את הכביש אל אוניברסיטה בניו-יורק סיטי. שמה הִילְדָה, היא עובדת כלבורנטית במעבדה פרטית ונשלחה למעבדה באוניברסיטה לשאול משם ציוד. יש נקודות דמיון בינה לביני. כמוני היא יהודיה מאמינה, כמוני היא נקרעת בין יהדות לבין מודרנה.
מנגד, היא צעירה יותר מגילי כיום וחיה בארצות הברית של המלחמה הקרה. אופן החשיבה שלה והתרבות בה היא חיה רחוקים מהשגתי.
ב. חצייה של כביש. רגע יחיד על פני הזמן. כל סיפור מתחיל בנקודה כזו, כביכול אקראית. אבן קטנה נעקרת ממקומה, מתחילה להתגלגל ונתקלת - כמו כל מפנה טוב בסיפור - במזכירה.
כלומר במזכירה של המעבדה שמופתעת לגלות יהודיה מאמינה שעוסקת במדע. היא מספרת לה על אגודה חדשה שהוקמה: מדענים יהודים אורתודוקסיים. הערב מתקיים מפגש, אומרת המזכירה, ואת ממש מוזמנת.
ג. הִילְדָה הצעירה מביטה בעיניים מעריצות במדע - כוח נפלא ומרכזי שזה עתה גילה את האטום. אבל התרבות סביבה משדרת שעליה לבחור בין עיסוק במדע לבין אמונתה בקב"ה ותורתו. מפגש של צעירים דתיים שמתחבטים באותן השאלות מתאים לה כמו כפפה ליד.
היא מוצאת במועדון תשובות ללבטים שלה. יותר מזה, היא מוצאת בו אנשים שחיים בשני העולמות - מדע ותורה - בצורה מלאה, בלי לחוש סתירה. מדענים כמו, סתם דוגמה, פיזיקאי צעיר בשם אהרן.
ד. כל יום הִילְדָה נוסעת מפאתי ניו יורק למעבדה בה היא לבורנטית. אהרן עולה לרכבת שתי תחנות אחריה ויורד שש תחנות לפניה. בין לבין הם יושבים ומדברים, בשיחה שנמשכת משהו כמו שלוש שנים. אחרי זמן מה הִילְדָה כבר לוחשת בינה לבין עצמה: "נו, תציע לי כבר". אבל כמו ילדה-יהודיה-טובה-ניו-יורק היא שותקת. היא לא יודעת שגם אהרן החליט מזמן, אבל כמו ילד-יהודי-טוב-ניו-יורק, הוא מחכה עם הצעת הנישואין עד שתהיה לו משרה. כשהמשרה מוצעת לו, הוא ממהר להודיע להִילְדָה.
רק שהזמן הוא חופשת קיץ והיא איננה בניו יורק. הוא לא מהסס ושולח לה הצעת נישואין במברק. כך קורה שאת הצעת הנישואין מקבלת הִילְדָה לא בניו יורק אלא במדינה צעירה בשם ישראל.
יעברו עוד עשרים שנה, ועוד סיפור נפרד עם נקודת התחלה אקראית משלו, עד שאהרן והִילְדָה יעשו עליה לאותה ארץ קטנה. בנמל יחכה להם הבן שלהם שעשה עליה לפניהם. הבן הזה הוא אבא שלי.
ה. אחד הדברים המדהימים במשפחה מעל לX ילדים היא כמות המזון שתשלובת כזו צורכת. רק מי שניסה לנהל משק בית כזה יודע עד כמה מהר ובאופן יומיומי אוכל נוטה להיגמר.
אבל זה עוד הפלא הקטן. אתה מתוודע לפלא הגדול כשאתה מבין - בדיליי של כמה שנים - שכל אינץ' מעוקב של אוכל, מומר לאחד הניסים האמיתיים של העולם - חיים. סביבך פנים הולכות וצומחות ומתבגרות. מינקות לילדות והנה כבר נער נחוש או נערה בעלת רצונות משלה.
מתישהו אתה מבין: כולם יצאו ממך, אבל האירוע כולו כבר גדול עליך בכמה מידות. הילדים האלו יתפתחו ויחיו חיים שלמים, מילדות ועד שיבה. אתה דחפת דחיפה קטנה אי שם בעבר, כדור השלג שהתפתח מזה שונה בסדרי גודל מהאנרגיה הראשונית שהשקעת.
שוב, קל להבין את זה בתיאוריה. לחוות דבר כזה הפועל - זו פאזה אחרת.
ו. אני הראשון לומר שחיים בלבד אינם מספיקים, צריך גם פשר לחיים. אז נכון שלא די לחיות, צריך גם לשם מה. נכון שחיים הם פוטנציאל שאפשר לקחת לחיוב או לשלילה. ועדיין, אחרי הכל, ביסוד - חיים הם טוב. מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש.
הילדים שלי הם אירוע שכבר חרג מההיקף שאני מסוגל להכיל. הם יחיו חיים משלהם ויובילו אותם למקומות שאינני משער ואולי גם לא בהכרח מסכים. אבל החיים ימשיכו לפרוח. ועוד לפני התוכן שייתנו בהם, החיים הם טובים.
ז. סבתא היתה גאה כשאחותי קיבלה תואר ראשון באוניברסיטה. זו היתה הנכדה הראשונה (אבל לא האחרונה) שמימשה את החלום שלה ושל סבא, לשלב תורה ואקדמיה. שאר הנכדים שלהם בחרו דרכים אחרות. לי, נניח, היה פוטנציאל להיות פיזיקאי כמו סבא, אלמלא לכדה אותי התורה בקסמה. סבתא לא היתה מאוכזבת ממני, אבל גם לא הלכתי בדרכה. אפשר לומר שהיא וסבא כל כך ניצחו במאבקם, עד שעבור בני דורי הוא דהה ונעלם.
אז החיים לא בהכרח מתגלגלים כפי שתכננת אותם, ועדיין.
עדיין היה היה זוג אחד שהכיר בניו יורק לפני שבעים שנה. זוג אחד עם שלושה ילדים. שבוע שעבר, בהלוויה של סבתא, ליוו אותה צאצאיה; עשרות נכדים, ונינים כבר הפסקנו לספור. פלא של חיים שאי אפשר לתאר, רק לחוות: איך זוג יחיד מוליד שבט שלם. איך החלטות קטנות בעבר, זוג יחיד בניו יורק של שנות החמישים - לא סיפור הרה עולם, לא כזה שישנה היסטוריה - אבל כמו שיטפון הוא הולך ומרחיב את ערוצו ככל שחולף הזמן.
ח. כמה שעות לאחר שחצתה את הכביש לחפש ציוד מעבדה, נערה דופקת על דלת בית לעת ערב. מי שיפתח לה את הדלת הוא חבר מרכזי ב'אגודת מדענים יהודים אורתודוקסיים', בחור נמרץ בשם אהרן.
כטבעם של פערי דורות יש דברים רבים שאינני יודע עליה, חורים שלעולם לא ייסתמו. אבל לא כל ידע מופיע כמחשבה. יש ידע שפועם בתוכך, חיים שמספרים חיים.
אני יודע שהיא היתה ג'ינג'ית, כי כל הג'ינג'ים במשפחה מיוחסים אליה. אני יודע שנותרה מאמינה, שהרי אני שומר תורה ומצוות. אני יודע שהיתה עקשנית כשעלה הרצון מלפניה כשאני חש בעצמותיי את הנחישות הזו שלה. אני יודע שעשתה עלייה מסיר הבשר המודרני, והרי אני כאן, כותב בעברית ונושם את אוויר הקדומים של ארץ ישראל.
נוחי בשלום על משכבך, סבתא. הילדים שהולדת לפני כשישים שנה שועטים הלאה כמו מפולת שלגים הומה ופועמת. החיים שנטעת עודם כאן ועודם זוכרים אותך בדרכם האיטית, השלווה והבלתי נגמרת.
~~~~~
