א.זה לא סוד שמתוך מפלגות גוש הימין, היחידה שאני מכריז שלא אצביע עבורה היא ימינה. למרות זאת מתרחשת תופעה משונה: כמעט כל פעם שמישהו תוקף את בנט אני חש צורך להגן עליו (ככל הניתן).
ההסבר הפשוט לזה הוא שלבנט יש כיפה סרוגה והוא עמד בראש מפלגה דתית לאומית. בתור שכזה הוא ממותג אצלי כאחד משלנו ויש בי אינסטינקט בסיסי להגן עליו. האם אני נענה לאינסטינקט הזה או לא - זו שאלה אחרת.
ב. עכשיו חישבו על חברה שיש לה הון רב - כלכלי, חברתי, תרבותי וכו'. ממש כמוני, בני החברה הזו מזהים אינסטינקטיבית מי בעדם ומי נגדם, קופצים להגן על אלה ולתקוף את אלה. שלא כמוני - יש להם כוח רב. ההגנה האינסטנקטיבית שלהם אחד על השני, בשילוב עם ההון שלהם, הופכים אותם לכוח שחייבים להתחשב בו.
ג. לפעמים מגחיכים טיעון כזה ואומרים: מה אתה טוען, שיש מועצה סודית שאומרת לכולם מה לחשוב? כל אחד בקבוצה חושב מה שהוא רוצה, אין עמדה מסודרת וממילא גם לא כוח מאוחד.
טוב, כל מי שראה דינמיקות ברשתות החברתיות יכול לראות איך מהר מאד בני מחנה מיישרים קו. בשיחות מסדרון או סלון, בהתכתשויות טוויטר, בפוסטים בפייסבוק או שיחות וואטסאפ - מהר מאד מובהר לכל בן לחברה מסוימת מה העמדה הנכונה. מוחכוורת לא צריך מועצה רשמית כדי להגיע לקונצנזוס ומהר. ראו איך הפך ליברמן באחת מדמון מאוס ונתעב לחתול עם עיניים גדולות שיש לחבק.
ד. כפי שיש לי נטייה לסנגר על בנט כי קוזה נוסטרה, יש עוד דמות שיש לי אמפתיה כלפיה. לא, לא בדיוק אמפתיה אלא מעט יראת כבוד.
לדמות הזו אין שם מסוים, אבל יש לה ווקטור. ככל שאדם יהיה יותר חילוני-ליברלי-משכיל, התחושה הזו תגבר. זאת למרות אני יודע שדעותי שונות משלו, לעתים אפילו מנוגדות. הרבה פעמים גם אתקומם מולו ואתנצח איתו. אבל בכל פעם שדרכינו יתיישרו ונגיע לידי הסכמה ארגיש יותר נינוח ואהיה מרוצה מעצמי. כמו ילד שקיבל מחמאה מאבא.
ה. הייתי יכול להאשים בהתנהגות הזו את עצמי: אני חלש אופי, חש צורך לרצות אחרים - לכן אני מתנהל ככה. יש בטענה הרבה אמת, אבל כשאני מתבונן סביבי אני רואה רבים מתנהלים בצורה דומה. נכון, אין לי דרך לדעת מה קורה בליבם. עדיין, מאחר שאני מזהה את אותה התנהגות גם אצלם, המסקנה הכי סבירה שגם הם חשים איזושהי יראת כבוד. כמו שסופר-אגו, אליבא דפרויד, הוא דמות קטנה בתוך הראש שלך שמייצגת את דמות האב - כך לרבים מאיתנו יש דמות קטנה בתוך הראש שמייצג את קול השפיות והלגיטימיות. אפשר להיאבק בו, אבל הוא שם.
ו. הקול הזה מבדיל בין הקבוצה האחו"סלית משאר הקבוצות ומוקדי הכוח. הוא שובר שוויון. כמו שדה גרביטציה על פני החברה הישראלית - הוא מושך את כולה לאותו הכיוון. כלומר אפשר להתנגד אליו, אבל הוא שם.
והקול הזה ממצב את השבט האחו"סלי כשבט הבוגר, מעניק הלגיטימציה המרכזי. לדוגמה, הוא הסיבה לכך שטרנספר לערבים הוא צעד לא לגיטימי - אבל ליהודים כן. הוא הסיבה שפוליטיקאים עוברים תהליך ריבלינזציה ויעלונזיציה אבל (למיטב זכרוני) לא להפך.
ז. ובכל פעם שאבישי בן חיים מדבר על הגמוניה והפיד הימני שלי מקונן איך טימאה המרקסיסטיות את טוהר מחננו הפרגמטי - אני מציץ אל דמות הקטנה בראש שלי שמטיפה לי מה שפוי ומה לגיטימי, ונאנח לעצמי בספק.
