א. כאשר אני מבין משהו, נהוג לומר ש'תפסתי' אותו: תפסתי את התירוץ, הקפתי את הסוגיה. היו ראשונים שהתייחסו למינוח הזה כמעט כפשוטו. הם שאלו איך ייתכן שהמוח שלי מבין הר, הרי הוא לא יכול להקיף אותו - כשהתשובה לא היתה ש'תפסתי' הוא רק משל, אלא הוכחה מכאן לטיבו של השכל, שהוא רוחני ולכן יכול להקיף את צורת הדבר, שהיא רוחנית גם כן.
ב. כשהבנה באה על ידי הקפה, ההשלכה היא שליטה; אני מעל מה שהבנתי. באופן מחשבה כזה העיקר הוא הדיוק והמבחן הוא האם הבנתי עד הסוף. ההבנה היא גם סופית: כל דבר שהבנתי הוא מוגדר וממילא מאכזב. כשההבנה תופסת משהו רחב, המשמעות היא חלקיות: כדי לאחוז בדבר רחב אני שובר ממנו חתיכה. אז זה מועיל כי את החתיכה ששברתי אני יכול גם לתת למישהו אחר. אבל מה שאני נותן לו הוא כוס של מי-מלח ולא את האוקיינוס. את הים אי אפשר לתפוס, אפשר רק לפגוש.
ג. כי יש דרך אחרת של הבנה. היא לא תופסת אלא פוגשת. היא מבינה שחכמה היא דבר רחב והניסיון לתפוס תמיד יגרום שבירה ואחיזה ברסיס קטן. לכן היא מעדיפה לעמוד אל מול ולהיפגש. גישה כזו מעניקה פחות שליטה ופחות מבחנים אמפיריים. אבל היא מסוגלת לדבר בשפת המרחב ולהקשיב לאינסוף.
ד. לכאורה, נראה שגם הבנה זו היא חלקית בדרכה שלה. היא אמנם לא תופסת חלק, אבל היא פוגשת צד אחד ולא את כל הצדדים. כשאני עומד מול הר ופשוט מביט בו, אני בהכרח רואה רק צלע אחת. כשאני מדבר עם אדם אני פוגש רק פרספקטיבה אחת שלו, היותו באותו היום, המקום ומצב הרוח.
ה. אבל כאן נפרדות דרכיהם ההר והאדם, או דרכיהם של המה והמי. כאשר אני פוגש אדם, שתי אמירות נכונות בו זמנית: הפגישה היא עם צד ממנו - אבל הפגישה היא גם איתו. עצם היותו תמיד גדול ממני, החופש שלו תמיד נשמר, אבל ברגע הקטוע הזה, כוליותו הווה אלי כולה. כפי שאומר הרב - כשאני מחזיק ביד של המלך אני לא רק מחזיק ביד של המלך אלא מחזיק במלך עצמו.
