א. כשטוענים נגד קווניקע'ס שהם מאיינים את היחיד ומבטלים אותו אל הכלל, עולה גם טענה-אחות: רתיעה מהשפה המילטריסטית של הסברים קווניקיים. לענ"ד לשני הטיעונים הללו יש שורש משותף.
ב. כי נניח שהחלטנו שהדבר הנכון הוא להתבטל אל הכלל - מהו הכלל אליו מתבטלים ואיך בדיוק עושים את זה?
כבר טענתי בעבר שהאופן הכי פשוט להתחבר אל הכלל היא ההגנה על עצם קיומו, כי ההגנה על הקיום לא לוקחת צד או מביעה דעה.
הרי כל תוכן קונקרטי שאנסה לבטא איתו את הכלל עלול לפספס את מלוא הגודל שבכלל. אולי אפילו עלול לזהם או לחלל אותו. אבל השמירה על עצם הקיום היא מוסכמת וטהורה מכל בעייתיות. זאת משום שאין בה תוכן. כל כולה עצם הקיום.
כל תוכן חיובי עלול להיות מושפע מהדמות המבצעת, אבל החייל הכי מושחת בעולם, אם הוא מגן על עם ישראל - זו פעולה חד משמעית. בטח ובטח במקרה של מסירת הנפש (כפשוטה) להגנה על כלל ישראל, שכן מסירות נפש היא הקרבת האישיות עצמה (על כל פגמיה) למען הכלל.
ג. אני לא רוצה לטעון ח"ו שזה שגוי. הרוגי מלכות אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם. אלא שהתמקדות רק בקיום היא קלה מדי כי היא מתחמקת מתוכן הקיום. אוקיי, הכלל קיים, עכשיו מה התוכן של חייו?
אפשר לענות שהתוכן קיים מעצם קיומו של הכלל, ברום רוממות ניש נשמתיות כנסת ישראל ברום תעופתה. גם זה נכון וודאי, אבל להשאר רק בזה, בלי מדרגת תוכן כאן, אצל בני אדם קונקרטיים, פירושו לומר שהתוכן הכי גדול לעולם לא יכול להתגלות בעולמות האנושיים עצמם, של רגש ותודעה.
ד. וכאן אנחנו מגיעים שוב לשאלה: איפה ואיך מתגלה הכלל הגדול שאנחנו שואפים לעומק ולפשר שלו.
מי שמתרכז בתופעה כמו מסירות נפש וצבא בעצם מחפש מקום בו הגודל מתגלה בכך שהאדם מתבטל ונמחק.
יש כיוון אחר: לחפש איפה הגודל מתגלה בתוך העשיה והתוכן האנושיים עצמם. בתוך מחשבה, רצון ורגש.
בעוד הגישה הראשונה תעלה על נס תופעות צבאיות, המוניות, מסורתיות, "תבונת המונים" בריאה שכזו - הגישה השניה תעלה על נס גם ואולי בעיקר, את היחידים. אינדיבדואלים שבעשיה שלהם - לא המתבטלת אלא היוצרת ומלאת תוכן - בה מתבטא גודל הכלל.
הרב מסביר שיש שני מוקדי חוזקה של עם ישראל: הצדיקים והמון העם. הגישה הראשונה תעלה על נס את ההמון, השניה את הצדיקים, היינו אנשים שבנו את עצמם בעשר אצבעות כאישיות שמתוך התוכן שלה הולך ומופיע הכלל בצורה הכי מלאה.
ה. לכן יש שתי ביקורות אפשריות כנגד הביטול אל הכלל. הראשונה טוענת נגד המסגרות הגדולות ומבכרת להישאר תחומה במעגל צר. הפוסט הקודם ניסיתי להסביר למה אני לא מסכים איתה.
השניה באה דווקא מתוך הערצת הכלל, הגודל, ואומרת: נכון שראוי ונכון להדבק בגודל, אבל איפה מתגלה הגודל בצורה הכי עזה? לא באיזו המוניות קיומית, אלא בתוכן האנושי שנבנה על ידי בני האדם. שיא הסגולה מתגלה בסגולת הסגולה, בצדיקים, בבני אדם אוטונומיים ויוצרים.
וזו הטענה איתה אני מזדהה בנוגע לביטול אל הכלל. לא בבריחה מהגודל אלא בטענה ששיא הגודל הכללי מדבר בפרטים.
ה. אין צורך לעשות מקוקניקים קריקטורה, כפי שעשיתי כאן. הם לא מוחקים את תפקיד היחיד שבונה את עצמו. (למעשה, בעיני הקטנות המטרה בהא הידיעה שהקו שם לפניו היום הוא לבנות תלמידי חכמים).
בכל זאת, במובן הזה אני אישית חש שאני פחות מצליח להזדהות עם רוב לומדי הרב קוק (אני לא חושב שזו דעת הרב עצמה), בשל הדגשת יתר של הכלל באופן שבורח מכל ניסיון ביטוי של הכלל כתוכן, וממילא מקטין את מקומה של היחידיות האנושית.
[ו. שמעתי שפעם ר' עוידד נאנח ואמר "רצינו לגדל דור של תלמידי חכמים, וגידלנו דור של קצינים"]
