א. ב"תיאום כוונות" מתאר הרב סבתו איך בפרוץ המלחמה, כשהם מתכוננים לעלות לחזית, אפסנאי אחד חוסם בגופו את מחסן כלי הנשק ומסרב לחלק עוזים כי נגמר לו הדיו בעט. כשהוא הולך להשיג חדש, מגיע קצין, שובר ארגז נשק ומורה לחיילים לקחת עוזי בלי טופס רח"ל. הרב סבתו השיג עוזי אבל לא רצועה.
הדימוי הזה קפץ לי שוב ושוב בשנה האחרונה, ספציפית במקרה בו האחראי על חקירות אפידמיולוגיות התלונן שבמשך חודשים הם לא הכשירו חוקרים כי ניסו לשאוף לרמה גבוהה, עכשיו כבר אין זמן, אז הם מוותרים על הרמה - רק שבאותו שלב, כבר היה מאוחר מדי לחקירות אפידמיולוגיות. ממש מרתה בת בייתוס.
ב. פקידות ואדמיניסטרציה נועדו כדי לאסדר תהליכים. כלומר לתת בהם סדר, לכפות תקן גבוה וכדומה. מעצם הגדרת ההתמקצעות, פקידות פחות טובה באילתור, הכרעה ויוזמה. לשם כך צריך מי שיכריע מהר, יגיב, ישנה כיוון תוך רגע, בקיצור, מנהיגים.
בתחושה שלי, כשמדינת ישראל היתה צעירה - ולא פחות חשוב, תחת איום קיומי - היתה לגיטימציה גבוהה לסוג השני. החוצפה הישראלית, האילתור והתושיה, כולן בנות העובדה שלשורד אין משאבים מיותרים לבירוקרטיה- וגם הרבה פחות צורך. ככל שאנחנו שלווים יותר ומאידך, עשירים יותר - יורד הצורך ביוזמה ועולה הצורך בארגון הקיים. חברה בת אלפי עובדים לא יכולה לפעול כמו lean and mean start-up, ותפגע קשות אם תנסה.
ג. לפני כמה שנים קראתי ראיון - לא זוכר עם מי - שנתן דימוי חריף: שדרת ההחלטות היא כמו צינור שמזרים מים. תקנים ותקנות, בדיקת משוא פנים וכדומה הם כמו מסננת. חשוב שתהיה מסננת כדי שהצינורות לא יסתמו. אבל במדינת ישראל - כך טען אותו מרואיין - המסננת הפכה להיות כל צפופה עד שהיא עצמה סותמת את הצנרת.
ד. ההתמודדות עם הקורונה אינה דומה לשום דבר שידעה המדינה זה עשורים. כאילו החזירו אותנו בבת אחת למלחמת ההתשה. אבל מדינת ישראל מגיעה למשבר הזה כשהיא שמנה ומרוגלצת מדי. יש בהנהגה יותר מדי פרים שצריך לדרבן ופחות מדי סוסים שצריך לרסן. מציעים עכשיו להחזיר את מערכת החינוך תחת תנאים שברור לכל מורה והורה בישראל שפשוט לא יקרו. והם לא יקרו, בין השאר, כי אנחנו כבולים לתקנים, ועדות והנחות יסוד של מה אפשר ואי אפשר. אין מישהו שידפוק על השולחן ויציע משהו שונה, משהו שלא זורם באפיקים השגורים. אין מי שיזרוק הצידה את העט ויבעט בארגז הנשק.
ה. לו הייתי ביביסט הייתי מאשים את "הפקידים". אבל אשמים לא פחות הם הפוליטיקאים ובעיקר - אנחנו. מנהיג לא יכול לעבוד לבד, הוא צריך עם שעומד מאחוריו ומבין שבעת הזו צריך להעיז ולנצח. אנחנו לא מצליחים לעשות סוויצ' למצב חירום בו דברים לא אמורים לעבוד כרגיל, בו צריך לחתוך פינות. בו עדיף מנהיג שמחליט וגם טועה, מאשר ממשלה שמתברברת חודשים בלי לעשות כלום חוץ ממריבות הפגנות-תפילות.
ו. יש להנהגה מאלתרת מחיר: כשאתה עוקף את הפקידות או אפילו רק מכופף אותה, אתה מאבד סדר. לפעמים חייל מסתובב כל המלחמה עם עוזי בלי רצועה. אבל מה שבעייתי במצב שגרה, במצב החירום הוא לפעמים הטוב ביותר שניתן להשיג. האלטרנטיבה היא לא סדר ומשמעת אלא אפס חיילים עם עוזי ורצועה, או אפס חוקרים אפידמיולוגיים חדשים, פשוט כי רצינו להשיג את הסטנדרט הכי גבוה.
