א. האם ל'יהדות' יש עמדה, או דעה? האם אפשר בכלל להגיד את המשפט "היהדות אומרת ש" - עוד לפני השאלה מה בדיוק היא אומרת?
ישנה גישה שלא, מה פתאום. "מי שלמד מספיק ראשונים ואחרונים לא יכול לטעון ברצינות שיש ליהדות עמדה, לפחות אם יש לו יושר אינטלקטואלי"
ב. אני לא עומד לטעון שליהדות יש בהכרח דעה אחת, וודאי שלא לטעון מהי אותה עמדה, אלא להתמודד עם הטיעון הזה שלצורך הנוחות נקרא לו הטיעון מן השונות.
הוא אומר: היהדות טענה אלף טענות שונות בזמנים ומדמויות שונות. היהדות היא לא הרחקה מהגשמה או אל אחד או מצוות מעשית - כי תמיד תמצא מישהו מתוכה שאומר הפוך, שקרוב יותר לעמדתם של ___ מאשר למה שאתה טוען שהיא עמדת היהדות.
ג. רק שאת הטיעון הזה אפשר לטעון גם עלי: אני של לפני עשרים שנה שונה כל כך מאני של היום. למעשה, יש הרבה יותר אנשים שדומים לאני של לפני עשרים שנה, יותר ממה שאני של היום דומה לו. האם זה אומר שאין אני, שאין דבר כזה, יצחק?
ישנה עמדה רדוקטיבית כזו, שטוענת שאני, כל אני, הוא פיקציה. שבעצם אין ישות אחת מאחורי שלל הגוונים. אבל רוב בני האדם הנורמליים לא חושבים ובטח לא חיים ככה. כל אדם הוא אני אחד, ובכל השינויים הוא נותר הוא.
האם ניתן לתרגם את הטענה הזו לשאלת 'היהדות'? לא בהכרח, שכן פה מדובר על אדם אחד ופה על עם ותרבות שלמה. אבל מאחר שאת אותה הטענה ניתן לטעון גם על מה שמוסכם עליו שהוא כן אחד, עוקצה קהה גם לגבי טענת 'היהדות האחת'
ד. יש הבדלים רבים בין אדם יחיד לבין אומה ותרבות. אחד ההבדלים המרכזיים לגבי נושא זה, הוא הדובר: בעוד שאצל אדם יחיד ברור מי ה'אני', בתרבות שלמה - גם אם נסכים שיש לה אני - מי יתיימר להיות פה ל'אני' שלה?
כשיצחק בן ה[כך וכך] מדבר היום שונה מלפני עשרים שנה, ברור לנו מי הכתובת להתלבטות מה יותר 'הוא' - מה שהיה או מה שישנו. אם הוא אומר היום דברים סותרים, הרי שישנם מישורים נוספים לבחון את השאלה מה דומיננטי באישיות שלו. אבל כשאני מדבר על 'התרבות', נניח היהדות, מי הדובר שלה?
לכאורה זו שאלה דוחקת. אם אמרתי שיהדות היא 'מי' אחד, למרות פניה הרבים, זו אמירה שהופכת רלטביסטית לחלוטין. אם הודיתי שאין *הגדרה* אחת ליהדות, נייר לקמוס ברור, ואפשר בקלות להגיע למסקנה "יהדות היא כל דבר שמתיימר להיות יהדות". מה האופן שלך למנוע את המסקנה הזו?
ה. עכשיו ברשותכם אני רוצה לגשת אל יהודי ספציפי מתוך העם היהודי שטוען ש"היהדות היא". אני לא רוצה לבחון את טענתו (יהדות היא חרדיות, יהדות היא קבלה, יהדות היא הלכה) - אלא להבין מה השתנה באופן הטענה.
קודם חיפשנו קריטריון, איזה כלל שיעזור לנו להגדיר מהי יהדות. ממילא דיון בין טענות היה על פי הקריטריון, או בחקירה שתעזור לנו לאשרר את אחד הקריטריונים.
ברגע שאני אומר שהנושא הוא מי, אני כבר לא לא מחפש קריטריון. אדם שטוען מהי היהדות טוען זאת מתוכו, או מתוכה. הוא אולי טועה ואולי צודק חלקית, אבל הטענה שלו נמסכת יחד עם טענות אחרות וביחד יוצרות את הקול בו אומרת היהדות "אני". אני לא מחפש קנה מידה חיצוני אבסולוטי אלא אמירה מתוך שייכות וזהות.
איך מסכמים את כל הקולות? על ידי איזה קריטריון נכריע מה מרכזי במקהלה ומה שולי בה ואולי אף שגוי? אין אופן אחד חד ומובהק. דברים מתבררים על ידי ההמון ועל ידי הגדולים, על ידי זיכרון ושכחה, על פני הזמן והמרחב. אבל עוד לפני שדברים הוכרעו אני ישן בשלווה, כפי שלוקח לאדם זמן לברר את זהותו, אבל הוא בד"כ לא מפקפק בה.
