א. בשרשור המסורתי של יהודה: "ספרו משהו קטן ופרוזאי על הנרצחים" - הכרתי כל כך הרבה שמות. לא פנים: שמות. כלומר לא הכרתי את האדם אבל אני זוכר שהוא נרצח. אנשים שנרצחו לפני עשרים שנה ועד היום תגידו לי את השם אומר לכם שהוא נרצח ואולי אדע גם איפה ומתי.
עובדה שעלולה להשמע קצת מוזרה אלמלא שגדלתי באינתיפאדה השניה. היא האירוע המכונן של הנעורים שלי, לטוב ולרע (בעיקר לרע).
ב. עכשיו, חוויתי את האינתיפאדה מהצד המוגן שלה. לא גרתי ביש"ע ולא בירושלים. אפילו לא בתל אביב. גרתי בנוף איילון הבורגנית. ביקרתי בירושלים ביום של סבארו. זה אפילו לא סיפור של "אם רק הייתי יוצא שעה קודם" - למרות שבמבט לאחור זה בדיוק סיפור כזה - אבל לא חוויתי אותו ככזה. אני זוכר אותו פשוט כדבר כמובן מאליו. אה, עוד פיגוע, אז לא נלך דרך מרכז העיר.
ומעולם הגרזן לא פגע קרוב אלי. המוות שעלה קרוב אלי (קרוב מדי) קרה בכלל בטרור הסכינים.
עדיין החיים שלי כילד, כנער, היו בצל המתח המתמשך הזה. קראנו לאוטובוסים "הדברים האדומים שמתפוצצים". היינו מקשיבים כל חצי שעה למבזק וכל שעה לחדשות: אולי קרה משהו. היה לי פוסטר של כל הנרצחים (של השנה הראשונה, אני חושב).
עם השנים מתחילה לעלות בי תהיה: אם אני, שהייתי רחוק ממרכז העניינים, חוויתי את התקופה הזו בכאלו מתח וחרדה, איך חוו אותה תושבי יש"ע? מה חווים עד היום ירושלמים, אפילו נתנייתים ותל אביבים?
ד. בעיני אי אפשר להבין כלום בציבוריות של העשורים אחרי האינתיפדה השניה בלי לדבר עליה. אי אפשר להבין בלעדיה לא את ההתנתקות שקרתה מיד אחר כך, לא את לבנון השניה, לא את קריסת השמאל ולא את המונוליטיות של הימין - וגם לא את זו של נתניהו. כל הזרעים הללו נזרעו אז, בשנים האיומות של תש"ס עד תשס"ד. אפילו דברים קטנים כמו הפלונטר הנוכחי אי אפשר להבין בלעדיה.
ה. ולא מדברים.
במלחמת יום כיפור נהרגו פי שלוש מבאינתיפדה השניה. אבל עליה מדברים ומדברים. כל שנה, לפני יום כיפור, מוספים על גבי מוספים. יום כיפור היא טראומה - אבל טראומה מדוברת, מתוקשרת, מעובדת, נידונה לעייפה. על האינתיפאדה בקושי מדברים. היא טראומה אולי קטנה יותר, אבל מודחקת.
ו. יש אבחנה של היצ'קוק בין מתח להפתעה: אם אתה מראה שני אנשים מדברים, ופתאום מתפוצצת פצצה מתחת השולחן - קיבלת רגע אחד של הפתעה. אם אתה מראה קודם כל את הפצצה מתקתקת, ואז המצלמה עולה ורואים אותם מדברים - קיבלת שלוש דקות של מתח.
האינתיפדה השניה היתה קטנה יותר ממלחמת יום כיפור. לא היתה בה את אותה חרדה של חורבן בית שלישי. אבל היא נמשכה על פני ארבע שנים, בהם כל יום אתה שואל את עצמך מה עוד יקרה, ושואל את עצמך מה אפשר לעשות (ועונה לעצמך: כלום). אני לא מבין בפסיכולוגיה, אבל מריטת העצבים היומיומית הזו - יש בה משהו חריף בהרבה ממכה האחת פתאומית.
ז. בקבוצת הטלגרם נזכרתי היום איך היינו קוראים גזירי עיתון שהמנהל היה תולה על לוח שעם, בכניסה לישיבה. בכל גזיר היה פירוט של הפיגוע התורני שהיה אתמול וששמענו עליו במבזקים. משום מה היה תקוע לי בראש גזיר עיתון על פיגוע בו מחבל צלף בחיילים שיצאו מהפילבוקס, אחד אחרי השני.
בתגובות הזכירו לי את שם הפיגוע (ואדי חרמייה) והלכתי וקראתי עליו בויקי. ככל שקראתי את הערך תחושת המועקה ולחץ עלתה בי עוד ועוד ופתאום נזכרתי: כן, ככה הרגשנו אז, פעם בשבוע או פעם ביום.
טראומה מודחקת, כבר אמרתי?
מסתבר שצור כבר כתב על זה קודם: כאילו כלום: לאן נעלמה מלחמת ראש השנה
