גישוש, תחושה וכור ההיתוך

הבוס שלי, יותם הכהן, עוסק בחשיבה אסטרטגית והתנהלות של ארגונים (גם) במצבי אי וודאות.
בפוסט שכתב לאחרונה הוא טען שלעיתים אין שום דרך לראות את התמונה הגדולה, אין אפשרות לתכנן לטווח רחוק משום שההקשר נתון בערפל. במצב כזה מה שנותר לעשות הוא לצעוד רק את הצעד הבא.

המונח שהוא השתמש בו הוא common sense, ובעיני לא בכדי. ב'מסגרת קינפין', ישנו מצב המכונה 'סבוך'. מצב כזה לא מאפשר לנו לנתח ולתכנן, והאסטרטגיה העיקרית בו פותחת ב'גישוש'. אתה מגשש את השטח, מנסה להבין מה מתרחש ולא "מה התוכנית שלי". אתה מקשיב לאירוע ולא מנסה לתכנן ולנהל אותו.
המשמעות של common sense היא שכל ישר. בתרגום מילולי common sense הוא 'חוש משותף'. זה אולי נשמע כמו דרוש, אבל בעצם לא כל כך רחוק מ'שכל ישר' שהוא מין שכל בסיסי ולכן כביכול בלתי נמנע, בדומה לחושים.

ב. במלים אחרות, כשתבניות החשיבה שלנו לא יכולות לעבוד, כי המצב מורכב מדי, אנחנו צריכים לפנות למקום בסיסי יותר, בו אתה עושה את הצעד הבא בלי תוכנית ארוכת טווח. הפתרון נוצר מתוך שהרבה אנשים עושים, כל אחד במקומו, את הצעד המתבקש הבא. בשפה אחרת אפשר לתאר ניהול משרד (נניח בריאות?) שמתרכז בהגדלת ראש של כל המעורבים, במקום בניהול נוקשה מלמעלה.

אבל אופן פעולה כזה הוא לכאורה הרסני במגפה. הוא יוצר סדרת פעולות לא קוהרנטית ומבלבלת ומשדר בשורה התחתונה כאוס, לא התמודדות.
זה נכון, ולכן לcommon senese יש חלק שני: common. הוא מניח איזה אופן חשיבה משותף בין כולם, קרקע עולם שכולם עומדים עליה. השיתוף הזה מאפשר לאופן פעולה לא מתוכנן להישאר הרמוני ברמה הרצויה ולא להפוך לכאוס.  מוחכוורת יכול לעבוד בתנאי שיש כוורת, שיש מכנה משותף בסיסי בין כולם.

ג. מתוך קרב ה"לי מגיע יותר היתרים" שהלך פה כל הקיץ התחילו לעלות אצלי צמד מילים שאסור להזכיר את שמו. צמד מילים שכבר הפך להיות שם גנאי, לפחות בקרב הרבה אנשים חושבים: כור ההיתוך.

אני מכיר עד לעייפה את הביקורת נגד כור ההיתוך וגם שותף לה. אבל האתגר שהוא בא לפתור אינו מדומיין. זו אינה רק פטרונות או רק אידיאולוגיה מאחידה-בקטע-רע. מדינת ישראל, עם ישראל, צריכים מצע משותף. ולאחר שהצבענו על כל החסרונות של כור ההיתוך, מה האלטרנטיבה שלנו לפתרון האתגר? איך יוצרים מכנה משותף ונמלטים מחסרונותיו של כור ההיתוך? איך עוברים מתקופת השופטים בלי להדרדר לעריצות?

ד. באופן עקבי: האנושות קיבלה יותר ויותר חופש - מהשלטון, מהדת, מהטבע, מהגופניות עצמה. חגגנו את החופש הזה ועודנו חוגגים, אבל יש לו מחיר. אנחנו לא יודעים איך להינצל מנזקיו. האנושות עוד לא התבגרה ולמדה איך להשתמש בחירות שלה בצורה מטיבה ולא רק הדוניסטית.

שלמה המלך אומר במשלי שכאשר אדם מתרפה, כאשר יש חולשה בסיסית במנגנון שלו, הוא לא שם לב לזה בתחילה. אבל בזמן מבחן, נחשפת חולשתו. עיתות צרה כאלו מלמדות אותנו על סדקים מבניים בהם יש לטפל. הקורונה חושפת את נזקי החופש, וקוראת לנו ללמוד איך לחיות אותו בצורה הנכונה ולא להשתעבד אליו.