יומרה ללא כיסוי וחלומות גדולים‎

בעקבות הפוסט הקודם והדיון שעלה בעקבותיו אולי חשוב להבהיר משהו. בהסבר יעורבו אנקדוטות, כולן סביב כניסה לבית המדרש. אם הן סובבות סביב בית מדרש אחד, והוא זה שאני לומד בו, אין בכך פלא. עמכם הסליחה למען תיווראו או משהו.

לפני שנים, מישהו שאני מכיר לא רע הסתרבך בתוך עולם הישיבות. למה לא תבוא לבדוק, שאלתי. אתם יומרניים, הוא אמר. לזה אני לא יכול להתכחש, עניתי, והוא נסע.
נזכרתי בזה שלשום כששמיניסט שראה את הפרוספקט של הישיבה והתרעם: ׳מה זו המודעה המפחידה הזו? כלומר, תכתבו לי על דיבוק חברים, על לימוד אמיתי מתוך תורה ואמונה...ושאר קלישאות של ישיבות. אל תלחיצו אותי ישר ב"חיים מופלאים לך"!׳

כאן חשוב לומר: אנשים נרתעים מדברים גדולים או כי הם יומרות חסרות כיסוי, או כי נמאס להם להתאכזב. יומרות חסרות כיסוי הן תמיד בעיה, והרבה פעמים גורמות לאנשים להתאכזב מגודל בכלל. לכן חשוב לא להתיימר סתם.

אבל חשוב גם לדעת שלא כל יומרה היא לדבר קיים. כשאני מדבר על גודל, על עומק - זה לא מפני שאני גדול או עמוק, אלא כי הם מה שאני מחפש, אליהם אני שואף, עליהם אני מדבר. נכון, יש גם אנשים גדולים ועמוקים וזה כל כך טוב לפגוש אותם. אבל הרישיון לדבר על דברים גדולים לא ניתן רק להם. גם אנחנו יכולים וצריכים להתעסק בגודל כל עוד אנחנו לא שוכחים מי אנחנו.

עם זאת, גם אחרי שנפסיק להתייאש מיומרות ללא כיסוי, אחרי שנהיה מוכנים לסלוח למציאות על אכזבות העבר, יש מכשול שלישי שמרתיע אותנו מגודל. 
מה שמביא אותי לאנקדוטה שלישית מעבר רחוק יותר: מישהו שהיה חודש בבית המדרש ועזב. המקום גדול עלי, הוא נימק. הוא עזב כי יש לו ביקורת, אמר לי מישהו חכם, אחרת המקום היה גדול, אבל לא גדול עליו. כהרגלם של אנשים חכמים בסיפורים הוא צדק בסופו של דבר.

יש בעיה שלישית ועמוקה יותר לגבי גודל, בטח כיום. אנחנו נרתעים מהגודל כי הוא נראה לנו כדבר זר לנו. כדבר שגם אם נצליח להתעלות אליו ימחק לנו את החיים. כשאותו שמיניסט מדבר על האנשים האלו שחיים כל היום בגודל הוא מדבר על דבר שנראה לו (אולי) גדול - אבל כשהוא מציב את עצמו בפנים הוא מקבל קריקטורה מרתיעה. אז הוא נלחץ ובצדק.

ושלא בצדק, כי גודל עמוק לא בא מתוך מחיקה של החיים שלנו. גודל אמתי איננו דומה לגמרי לאידאולוגיות הגדולות שרצחו מליונים, כפי שטוען המערב ומתקפד בחוסר המשמעות שלו. גודל אמתי - וזה מה שניסיתי לומר בפוסט הקודם - משאיר מקום לכל החלקים ולכל המדרגות. יש בו היררכיה אבל היא לא דוחפת אנשים לתוך סד או הליכה בסך. הוא מאד אוהב הומור, זה בעיניו דבר מגניב. אבל הוא לא ישים תמונה של איש לגו בכניסה למחשבות הכי בוערות שלו (מין צעד שמפחד כל כך מאיבון עד שהוא מקדש את האנטי של ההיררכיה. בשפה של הפוסט הקודם, הוא חייב להחצין את העובדה שהוא מגניב, מה שהופך אותו למגוחך).

יהודה טען קודם שאני ציניקן, כלומר יוצא מנקודת הנחה שהעולם הוא רע. זה לא כך: נכון, אני רואה בעולם הרבה רוע. הולך וחופר ומברר את השורשים ורואה רוע. הכל תלוי על בלימה - אבל יש מעבר לכל זה פנים של פנים, וכשמגיעים לשם הכל חוזר ומואר. אז אני ציניקן כלפי יופי והדר של חיצוניות החיים שלא נוגע בפנימיות. אבל אחרי הנגיעה בפנימיות גם החיצוניות שבה להיות יפה. זה לא תהליך בודד של הלוך וחזור, זה צעד אחר צעד, פנימה שהוא גם החוצה. נכון, מפסידים דברים בדרך, אבל אני מאמין שהם עוד יחזרו. אולי אפילו פרוזה תצליח להיכתב בסוף. שהיא, הרי, האמון הגמור בהתהלכות של העולם.

(ומהי רומנטיקה בסוף, אם לא ייאוש מהממשי. כל אהבה מתפוררת כשבסוף נוגעים בה. לכן הרומנטיקה היא תמיד טרגית)

אני לא טוען שאני במקום כזה. אני אפילו לא טוען שבית המדרש שלי כזה. זו תהיה יומרה חסרת ביסוס. אבל תורה היא הוראה, כלומר דרך, ויותר משקראתי לפניכם כתוב כאן. עוד לא נקרא, אולי צריך ללמוד את השפה. אבל הוא כתוב כאן, ובשפה הזו הוא יתברר. אין תשובות שלמות אבל יש דרך שמובילה אליה, וכל עוד אוכל ללכת בה אלך. "אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים" - "עשיתים כבר לר' עקיבא וחבריו"