א. אני לא אחוק גדול של מדעי היהדות או של מדעי החברה המרקסיסטיים למיניהם ולמרות זאת מצאתי את עצמי השבוע מגן על שניהם.
אם היו תוקפים את מדעי היהדות ככפירה שרגליה יורדות מוות או את הפן המוסרי של מדעי החברה הייתי כנראה מביט מהצד בנחת או מצטרף בששון (עם התאמות נדרשות).
הסיבה שמצאתי את עצמי בשוחות יחד עם שני הנ"ל היא כי לטעמי בביקורת האופנתית של הימין והדתיים על מדעי הרוח קיים טון דומיננטי של אנטי אינטלקטואליות.
ב. בקצרה, אפשר לתקוף תפיסות מחשבתיות בשני אופנים: לטעון שהן חושבות בצורה מוטעה (וצריך לחשוב אחרת), או לטעון שהטעות היא עצם הניסיון לחשוב (צריך פחות לחשוב ויותר, נניח, לעשות). בהתאמה, אינטלקטואליות-שכנגד מול אנטי-אינטלקטואליות.
לומר שגישות מרקסיסטיות מוטעות כי הן בלתי ניתנות להפרכה זה בסדר (לא וואו אבל בסדר), לומר שמקורן או סופן בחוסר מוסריות זה אפילו מעולה. אבל לומר שהן גבב של מילים זה כבר טיעון מסוכן לטוען כי הוא מעודד עצלות מחשבתית ואנטי אינטלקטואליות.
ב. על מעלתה של האינטלקטואליות - או כל שאיפה לפסגה - כבר כתבתי רבות וחבל להלאות. בקצרה, יש ביכולתה של החשיבה הגבוהה להוציא את האדם ממקומו הנתון ולהאיר את העולם באור חדש. בלעדיה אדם נשאר תקוע בתוך עצמו ובתוך התפיסות התינוקיות שלו. בלעדיה חוש הטעם שלו נשאר ילדותי, השאיפות שלו - אפילו המוסריות והאסתטיות - נותרות ברובד מאד נמוך.
להבדיל, כך מקובלני שהרב מסביר את דיני ההרחקה מעמי הארץ: התורה מעלה את האדם ולשם כך הוא חייב להשתנות. השינוי קורה לא על ידי הדבקות בצדיק אלא על ידי לימוד תורה. בעוד הדבקות בצדיק משנה את האדם תוך כדי התבטלותו, לימוד תורה מחייב את האדם לשנות את עצמותו גופא, וזה מורכב בהרבה. תורה מביאה לידי זהירות היינו תורה מלמדת את האדם שהוא האחראי הבלעדי על מעשיו, וממילא מנסה לדקדק בהם ולהשתפר תדיר.
רק שלשם כך צריך לעבוד קשה. רעיונות פורצי דרך או מעמיקים הם בהכרח לא טריוויאליים וממילא מצריכים מאמץ לקנייתם. לעיתים הם גם נמצאים מחוץ לשפה השגורה וממילא מחייבים גם היכרות של שפה חדשה. כל זה הוא קשה ולא תמיד מתגמל לכן הכי פשוט הוא להחליט שהטקסט הנ"ל הוא גבב של שטויות.
ג. מתי הביקורת נגד תפיסה שכלית באה מתוך התנגדות לתפיסה השכלית *הזו*, ומתי היא באה מעצם ההתנגדות לרבדים הגבוהים של החיים? לא תמיד קל לדעת. אדם יכול לגלוש בלי להבחין מאינטלקטואליות-שכנגד לאנטי אינטלקטואליות.
אחת הסיבות לזה היא "התרחק משכן רע". כשאני כורת ברית טקטית עם שיטה אחרת, אני עלול להדבק בדרכיה. אם לצורך המאבק באינטלקטואליות שגויה אני כורת ברית עם אנטי אינטלקטואליות, אני עלול לאמץ חלקית את גישתה ולסלוד מחכמה בכלל. הסכנה שזה יקרה מעמיקה דווקא כאשר יש סיבה עניינית לברית, כשחלק משיטתי היא סנגוריה לאנטי אינטלקטואליות. לדוגמה, הרב אומר שחשיבה מופשטת היא כמו פסגה של הר נטולת חמצן, ואדם צריך לעזוב אותה ולשוב אל ארץ החיים. זו גישה אינטלקטואליות שמסמפטת את הקומות הנמוכות ומזהירה מפני אובר אינטלקטואליות. עדיין הרב איננו אנטי אינטלקטואל. הוא בעד חכמה. במקרה כזה, כשיש לך בן ברית ואתה מעריך אותו, גם אם באופן מסוייג, אתה עלול להשתכנע מהטיעונים שלו.
נדמה לי שככל שהביקורת באה יותר מאופנה ופחות מהיכרות, גדלה הסכנה שהיא תהפוך מאינטלקטואליות-שכנגד לאנטי אינטלקטואליות. אם אתה מבקר בלי להכיר בכלל, אתה מתקשה לשלול אופן מסויים של התופעה, וגולש בקלות לשלילה מוחלטת.
ה. וזה מה שמקפיץ אותי: הנימה האנטי אינטלקטואליות שקיימת בשיח הדתי לאומי (שמושפע מהשיח הימני ליברלי). התחושה שלא נלחמים פה רק במרקסיזם או רק ביומרה של מדעי היהדות, נלחמים פה בחכמה ובאהבת החכמה בכלל.
יש פיסקה בה הרב מתאר גישה דתית שתוקפת את החכמה, כשבעצם-בעצם גם את התורה היא היתה תוקפת. רק שהיא דוסית אז היא לא מעזה לזלזל בתורה. במקום זה היא מזלזלת רק בחכמה. אבל מי שמאזין היטב מבין שהתורה נמצאת תחת אותה המתקפה. את זה אני הקטן לא מובן לקבל.
(בפרק הבא - על אמפיריציזם ואיך דווקא מדעי הטבע עלולים להיות חלק מאנטי אינטלקטואליות)
