בפירושו על מסכת אבות, מסביר מהר"ל שתורה, עבודה וגמילות חסדים הם כנגד שלושת סוגי השלמות האנושית: העבודה היא שורש מצוות שבין אדם למקום וגמילות חסדים היא שורש המצוות שבין אדם לחברו.
וכנגד מה התורה? מבאר מהר"ל שישנו סוג שלישי של שלימות: מצוות שבין אדם לעצמו. לפני שירכוש לאדם שלמות מול הקב"ה או מול בני אדם אחרים עליו להיות 'הוא' באופן שלם.
הביטוי 'אדם טוב' מתרגם אצלנו ל'אדם טוב לאחרים'. לא זו כוונת מהר"ל כשהוא מדבר על שלמות האדם עצמו. 'טוב לאחרים' כלול בבין אדם לחברו, לא בבין אדם לעצמו. שלמות של האדם עצמו היא תכונה פנימית שלו - הוא עצמו רוחני יותר, נעלה יותר. אפילו לא מדובר אדם שהוא בעל מידת חסד לעומת אדם שעושה חסד. ישנה שלימות לאדם שלא מתבטאת כלפי בני אדם אחרים, אלא בעצם היותו. שלמות זו שייכת למצוות שבין אדם לעצמו.
הקבלה נוספת לחלוקה זו הן שלושת העבירות של ייהרג ואל יעבור. עבודה זרה כנגד בין אדם למקום, שפיכות דמים כנגד בין אדם לחברו וגילוי עריות כנגד בין אדם לעצמו.
גילוי עריות הוא פגימה בכוח שתפקידו להוליד צאצאים, המשך האדם הפרטי לדור הבא, ובזה לקיים את המין האנושי בכללותו. הולדת ילד לא מבטיחה שהוא יהיה אדם טוב כלפי אחרים או כלפי שמים. כלומר היא לא מתעסקת בשאלה מה יעשה האדם, אלא בעצם הופעתו.
בדומה לדיני עריות, דיני כשרות סובבים סביב אכילה - פעולה שתכליתה המשך קיום האדם הפרטי. היא לא עוסקת במה יעשה האדם אלא בעצם היותו.
המצוות הללו מבהירות שלעצם קיום האדם יש משמעות מוסרית עוד לפני השאלה מה היחס שלו לבני אדם אחרים או לקב"ה. עצם היות האדם יכול להיות חיובי או שלילי.
אבל מהי אותה השלמות של עצם האדם? מדוע היא חשובה?
לצורך כך נפנה לשלמות שוודאי לנו שהיא חשובה: שלמות בין אדם לחברו. מדוע היא חשובה? נימוק תועלתני, כמו "עזור לאחרים כדי שיעזרו לך" אינו זה שגורם לנו לחוש שמעשה טוב בין אדם לחברו הוא מוסרי. התחושה שלנו היא שמעשה הצדקה הוא טוב ולא רק תועלתני.
המונח 'תחושה' הוא המפתח. כפי שאיננו זקוקים שיסבירו לנו שמלח הוא מלוח, כך איננו זקוקים שיסבירו לנו שמעשה הוא מוסרי. תחושה זו היא החוש המוסרי שברא הקב"ה באדם. אדם יכול לחוש האם מעשה מוסרי, לא מוסרי או א-מוסרי.
כמובן, ייתכנו מחלוקות לגבי המוסר במצבים אפורים: האם לתת צדקה לנרקומן בצומת הוא מעשה טוב או בעייתי? אבל זוהי התלבטות ביישום החוש המוסרי. ברור לנו שלהיטיב עם אותו אדם הוא מעשה מוסרי וכעת יש וויכוח מה ייטיב איתו.
בעידן הנוכחי, החוש המוסרי שלנו מזהה רק מצוות שבין אדם לחברו. כלומר רק את המישור שבין אדם לחברו אנחנו חווים כטוב ומוסרי. כיון שכך את המצוות שבין אדם למקום אנחנו עושים בדרך כלל מתוך תחושת חובה או אמונה שהדבר נכון. אין לנו תחושה של החוש המוסרי שזהו טוב, אלא גזרה גזרתי, חוקה חקקתי, אפשי ואפשי אלא מה אעשה ובוראי גזר עלי.
לעתים אנחנו גוזרים את המוסריות של בין אדם למקום מהמישור של בין אדם לחברו: אם חובה עליך לכבד את מי שגידל אותך, קל וחומר כלפי הקב"ה. במקרה כזה המעמד המוסרי של בין אדם למקום הוא הרחבה של בין אדם לחברו. גם אז, נטילת לולב איננה מעשה מוסרי כשלעצמו, אלא בשל היותה ציות לדברי הקב"ה.
אז את בין אדם לחברו אנחנו עושים מתוך תחושה מוסרית ואת בין אדם למקום מתוך תחושת חובה. אך המישור של בין אדם לעצמו נעלם כמעט לחלוטין. אנחנו בכלל לא תופסים אותו כמישור מוסרי עצמאי שמצריך פיתוח. כל התייחסות אליו נתפסת כהכרח במקרה הטוב וכנרקיסיזם במקרה הרע. אין לנו בכלל מושג של 'בין אדם לעצמו' את מצוות בין אדם לעצמו, דוגמת עריות וכשרות, אנחנו בדרך כלל משייכים לבין אדם למקום, שהרי הן וודאי לא בין אדם לחברו, אז נשאר רק בין אדם למקום.
חוסר התחושה של בין אדם לעצמו כענין מוסרי קיים ברחבי תרבות המערבית. נכון, החוק מגן על כבוד האדם, אך שמירת הכבוד נתפסת כחלק מחובותיי כלפי חברי. אני מחוייב לשמור על כבודו כפי שאני מחוייב לשמור על ממונו. כלומר כבוד האדם הוא חלק מהחובה שלי לא לפגוע באחר. האדם עצמו לא מחוייב לשמור על כבודו. אם וויתר עליו, לא קרה שום מעשה בלתי מוסרי.
אמנם גם היום נשארו שרידים למוסר בין אדם לעצמו. אדם שיתהלך ערום ברחוב ייתפס בעינינו כאדם בעייתי, לא נחשוב שזה עניינו הפרטי בלבד. אבל ניסיונות הנימוק מדוע המעשה בעייתי יהיו מגומגמים וינסו להציג את המעשה כאיזו פגיעה באחרים. אף על פי שאכן יש בעירום גם פגיעה באחר, הבעיה המוסרית המרכזית בו היא שהאדם פוגע בכבודו, כלומר בערכו העצמי. הזלזול העצמי הוא הוא הפגם המוסרי, במישור שבין אדם לעצמו. אלא שאין לנו שפה כזו, לכן אנחנו מנסים לנמק זאת במישור בין אדם לחברו.
יתירה מזו: גם כאשר מנסים להסביר מצוות במישור שבין אדם לעצמו (גם אם לא קוראים לילד בשמו) ההסברים לא משכנעים ומתויגים לעתים קרובות כאפולוגטיקה. לדוגמה, קיימים הסברים שדיני צניעות באים לשמר איזו איכות פנימית, עוד לפני ההשפעה של התנהגות צנועה על אנשים אחרים. הקושי לקבל הסברים כאלו בא מהיעדר אבן הפינה עליה הם מתבססים: המישור של בין אדם לעצמו כענין מוסרי.
לכן, אם נחזור לשאלה: מה מוסרי במצוות שבין אדם לעצמו, התשובה היא שאין תשובה. כמו בחוש הטעם - אם איננו חשים שמעשה הוא בלתי מוסרי, הסברים שכליים לא יגרמו לנו לחוש כך.
אבל כמו בחוש הטעם, אולי אפשר להתרגל. ללמד את הלשון טעמים חדשים. גם אם אנחנו לא חשים את המעלה העצמית של האישיות כעניין מוסרי, המודעות למישור הזה כמוסרי, השאיפה להגיע למצב בו אנחנו חשים אותו כמעלה חשובה, יכולה להרגיל אותנו לאט לאט לחוש זאת גם בפועל.
לפי מהר"ל, מעלת בין אדם לעצמו היא כנגד העמוד הראשון משלושת העמודים עליהם העולם עומד: התורה. התורה היא הלב של בין אדם לעצמו, כיוון שעצם לימוד התורה מעלה את המדרגה הרוחנית של האדם. "כבוד חכמים ינחלו" - הכבוד הוא עצם מעלת האדם, והוא קיים אצל תלמידי החכמים, שמפתחים את מעלת היותם אדם על ידי לימוד התורה. לימוד התורה מעניק לאדם מעלה עצמאית, שחשיבותה איננה רק כאמצעי לפיתוח בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
וודאי, לימוד שלא על מנת לעשות הוא פסול. תורה ללא מידות טובות היא חילול השם. אבל כאשר אדם מקפיד על בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, יש ללימוד התורה מעלה עצמית, שכן על ידיו האדם מתפתח למעלה גדולה יותר.
ככל שנלמד להעריך את מעלת האדם עוד לפני תרומתו לאחרים; ככל שנלמד להעריך את לימוד התורה כעניין עצמי ולא רק כלימוד שמטרתו לדעת את פרטי ההלכה או לתקן את היחסים בין בני אדם (אף שאלו מטרות נעלות מאד);ככל שנכיר שלאדם יש ערך עצמי אותו הוא מחוייב להעלות ולא להשפיל, לפתח ולא להזניח - כך נוכל לתקן את המישור בין אדם לעצמו ומתוכו לתת עומק גם ליחסים בינינו לבין אחרים ובינינו לבין בוראנו.
