א. בראשונים קיימת עמדה שתמציתה היא בערך: "אין כלל בחוש ואין פרט בשכל". החוש תמיד קולט את העולם קרעים קרעים. היום הזה ראיתי דמות שמורכבת מצבע, צורה, מדברת וכו'. מחר אראה עוד דמות שמורכבת מצבע, צורה וקול. עבור החוש כל מפגש הוא נפרד, החוש תמיד חווה פרטים. מי שמחבר את רצף החוויות החושיות הללו לכדי דמות אחת שנקראת, נניח, סעדיה - הוא השכל. השכל לא אומר: יו, נפל תפוח, יו נפל בניין - אלא אומר כוח משיכה. השכל רואה תמיד כללים.
ב. רק שאפשר להסתכל על הנושא כמעט בצורה הפוכה.
לדוגמה, הראשונים אמרו שתאריו השונים של הקב"ה - חכם, יכול, רוצה וכדומה - אינם איכות מובחנת שנספחת אליו. כל התכונות שלו הן אחד איתו, חלק בלתי נפרד ממנו. רק שאין ביכולת האדם לתפוס אחדות כזו, אז הדיבור האנושי מתייחס אל הקב"ה במינוחים נפרדים ורבים.
ג. אבל בעצם, מי הוא זה שהבדיל בין האיכויות השונות? השכל. הוא זה שלוקח כוח אחד ומבדיל בין היכולת לרצון. הוא זה שמתבונן על אדם ואומר "בפעולה הזו יש גם רצון וגם יכולת, לפעמים אפשר לראות יכולת בלי רצון או להפך".
יתירה מזו - השכל מתגאה ביכולת ההפרדה הזו. הוא מבהיר שזו הדרך היחידה של האדם לתפוש דברים: להפריד את הערב רב לרכיביו ולהתבונן בכל אחד בנפרד.
ד. לעומת השכל, החוש - ואולי עוד יותר הדימיון - תופסים את העולם והאירועים כדבר מאוחד. כשאני פוגש באותו סעדיה, אני תופס את כולו כמכלול. אחר יבוא השכל ויבדיל בין גופו של סעדיה לבגדיו, להתנהגותו, לרגשותיו. הכוח המדמה לא עסוק בהבדלה הזו, הוא חווה את כל המכלול הסעדיה-אי בבת אחת.
נמצינו אומרים: אין כלל בשכל ולא פרט בדמיון.
