א. אנחנו בעידן דמוקרטי, עידן הרשתות החברתיות, בו כל נושא חייב להיות נידון בפומבי. אם לא דיברת מול כולם, כאילו לא התייחסת לנושא.
באופן עקבי ומעט מעצבן, אני סובר הפוך — יש הרבה דברים שראוי לא לדון בהם בפומבי, ודיון כזה בעיקר פוגע, לא מקדם.
פוגע במה? לא בכל עמדה. ישנן עמדות שרק מרוויחות מהדיון הפומבי, וישנן גישות שפחות או יותר לא משנה מה יטענו — ברגע שהדיון הוא פומבי, הן כבר הפסידו.
ב. תהליך החילון, או "הסרת הקסם" הוובריאנית (כרגיל, לא קראתי) קשורים גם להשטחה. לא השטחה במובן של טיפשות, אלא במובן שהרבה רבדים נמחקים מהעולם. ההבדל בין בית מגורים רגיל לבין בית כנסת שיש בו קדושה, הוא איזשהו רובד נוסף על פני עצם היות הקירות והתקרה. יש בבית כנסת יתירות על פני המבנה הפיזי. בלעדי היתירות הזו אין קדושה, וזה עובד גם הפוך - מחיקת הקדושה היא העלמת היתירות ואיון המישורים הנוספים.
ג. אחת הטענות נגד הרב חיים נבון או הלל גרשוני שקוראים לצמצום הסוציאליזם במדינה והמרתו ככל הניתן בצדקה - היא שזו הצעה פריבילגית של דתיים. לדתיים יש מסגרות קהילתיות שיכולות (אולי) להחליף את המדינה מבחינה סוציאלית. אבל עבור מי שיצא מהמבנה המסורתי אין תחליפים כאלו.
ד. אין לי הסבר שמקשר אחד לאחד אבל כן רוצה להצביע על הדמיון: כפי שהחילון מוחק רבדים סמויים, כך האינדיבידואליזם מוחק את מישורי הביניים של הקהילות למיניהן. בשני המקרים העולם נעשה פחות מורכב ויותר משוטח.
ה. תאמרו, אין כאן שיטוח אלא החלפה - הקהילה הוחלפה במדינה המודרנית.
אז ראשית, לאדם הדתי יש גם מדינה, במקביל לקהילה. שנית ואולי יותר חשוב, מדינה מתפקדת אחרת מקהילה, שוני שמשליך גם על סוגיית ההשטחה.
ו. אין אינטימיות בכיכר העיר. יש בין שניים, שלושה. סוג-של-אינטימיות ישנה גם בקבוצות גדולות יותר. אבל אין אינטימיות בלי הקשר משותף וככל שקהל המשתתפים רחב יותר, ההקשר המשותף נקרע.
אינטימיות היא גם סוג של יתירות. אפשר לתאר שיש השפעה גלויה של האינטימיות, להצביע על נקודות בהן קשר אינטימי שונה מקשר שאיננו כזה, אבל אלו רק הניצוצות שמגיחים מהסדקים, לא הלהבה עצמה. עיקרה הוא במישור בלתי מוגדר.
ז. רב מכיר את בני קהילתו. לקהילה יש התחלה ויש סוף. לא כל אחד נכנס, ואם כן הוא אורח, ורק לאחר תהליך חיברות הופך בן בית. לכן, אובדן הקהילתיות הוא אובדן של (סוג של) אינטימיות. כשיש לך רק את המישור האישי מצד אחד ואת המישור המדינתי מצד שני, איבדת מישורי ביניים בהם יש הקשר משותף.
ח. ומכאן, ההרגשה שאם לא דנים על X בפומבי!, ברשתות החברתיות!, בעתונים!, כאילו לא דנים בכלל. איך המתבגר האומלל יכיר את נושא Y בלי שנדבר עליו בכל מקום ובאופן הכי פומבי. כי אם יש לך בדיוק שני מישורים, הכי אישי והכי ציבורי — כדי לחלץ את היחיד מבורותו (והיחיד אכן בור: מחוסר ידע, מבושה, מכאב) חייבים למרוח כל נושא על שלטי פרסום.
ט. כשיש מישורי ביניים, אפשר להוציא את היחיד מהאי עליו הוא תקוע בעזרת מגוון מסגרות אישיות יותר, שיש בהן הקשר ואינטימיות. קהילה, כיתה, אחד על אחד, אחד על שניים.
י. הדיון בפוסטים פתוחים לכל, גורם למחיקת הרבדים וממילא חילון הקדושה או כל משהו שהוא מעבר. אי אפשר לדבר על אינטימיות בפומבי, כמו שרקפת לא יכולה לפרוח בדרך איילון. ממילא כל דיון על נושא שיש בו רובד נסתר, מוחק את הרובד הזה ומחלן את הנושא, שלא לומר מחלל אותו.
י"א. תאמרו: זה שוב דיון של פריבילגים. מי שיש לו עוד מישורים יכול להתלונן למה משתמשים במישור הכי פומבי. אבל רבים לא נמצאים במישורים אחרים. לא פחות מזה — גם ללא החלטתנו דנים בהכל בפומבי. אם לא נהיה שם פשוט נפקיר את הזירה הציבורית לאמירות אחרות, בעייתיות הרבה יותר עדיף שנפעל גם במישור הציבורי, ונאמר אמירות נכונות יותר
י"ב. יכול להיות שבשורה התחתונה זו תהיה החלטה חינוכית נכונה. לא יודע: אני לא טוב בלחנך ולכן בורח מזה כמו אש. אז יכול להיות.
אבל אני חוזר ליסודות. אל תחשבו שאם תדברו על אינטימיות בפומבי תאמרו רק דברים נכונים. עצם הדיבור הפומבי על נושאים שבאינטימיוות היא כבר אמירה שגויה, ואולי האמירה הכי גדולה. אפשר לעבור לתל אביב כדי לשכנע אנשים כמה חשוב לגור בפריפריה. זה הגיוני כי בגושדן יש הרבה יותר אנשים לשכנע, לא? אבל איכשהו ברור לנו שאיזה משהו מוחמץ ככה.
י"ג. והתחושה שלי איננה שהדיבור הפומבי הוא הכרעה כאובה, מודעת למחירים אבל לא רואה ברירה אחרת, אלא שהוא אימוץ מלא של הנארטיב המשטח, שלא מכיר ברבדים הנוספים ולכן רואה בפומביות אך ורק יתרון וכמעט לא נזק.
י"ד. ולכן לסיכום, שוב בעקשנות: מיניות היא דבר אינטימי ודיונים פומבים מחללים אותה. החיים האישיים של אדם, התחושות הפנימיות שלו, הם אינטימיים וצריך לדעת איך להלביש אותם לפני שלוחצים על 'פרסם'.
ולהבדיל, תורה היא דבר אינטימי ולכן לא על כל נושא בה מדברים בפומבי. גם על מה שכן, יש אופנים של הלבשה, תפוחי זהב במשכיות כסף, כדי שמי שעבור האדם שחולף בכיכר העיר יראה משהו אחד, ומי שחולק איתך אינטימיות יקרא דבר אחר.
תנו מקום לאינטימיות, לחיים רב רבדיים, לקדושה. אל תגרמו לתחושת-החירום התמידית להפוך את העת לעשות לד' (נניח) לסטנדרט יום יומי. כבדו את עצמכם ותנו כבוד לא-לוהים בהסתר דבר.
