א. ב'בעל זבוב', כאשר מגיעים הילדים לאי הבודד, ראלף מוצא קונכיה ורודה ענקית. הוא משתמש בה לכנס את העם ולקרוא אספה. מאוחר יותר הקונכייה משמשת סימן מוסכם שמבהיר למי נתונה זכות הדיבור. היא בעצם ממשטרת את הדיונים בין הילדים, בשלב בו החברה שלהם מתנהלת עדיין בצורה דמוקרטית.
ככל שעובר הזמן הופכת הקונכיה מאיזה כלל טכני הקובע את סדר הדיבור — לכדי סמל עקרוני, כמעט מיסטי, המייצג את תרבות הדיון במובנה הרחב. כלומר את האתוס שבו סכסוכים מוכרעים במילים ולא בעזרת מקלות.
ב. במבט ראשון כוח זה נראה חלש. זו רק הסכמה. אבל הסכמה הזו מחזיקה את חברת הילדים למשך זמן מסוים לפני השקיעה לאלימות. מנגד, הכוח שיש להסכמה אינו מוחלט ולכן כאשר החברה באי מתדרדרת לכדי שפיכות דמים הקונכיה הולכת ומאבדת מהכוח שלה.
בקטע שבעיניי הוא אולי שיא הספר, הילד שמכונה חזרזיר (בתרגומים החדשים שמנצ'יק) מנסה להשיג את תשומת ליבם או להטיל מרות על קבוצת הילדים שבחרה באלימות. הוא מנופף בקונכיה הוורודה. בתגובה הם מיידים סלע ששובר את הקונכיה והורג אותו.
(ג. במאמר מוסגר ולחלוטין לא קשור: בעיני הקונכייה הורודה היא דוגמה מה ספרות טובה יכולה לעשות. לתאר מורכבות אנושית ותרבותית שכל הסבר שלה תמיד יעמוד בצל של האפקט הספרותי המקורי)
ד. במחלוקת לגבי הרפורמה המשפטית עומדים זה לעומת זה שני מחנות, כל אחד אוחז בקונכייה משלו. לימין כיום יש את כוח הרוב. מנגד לשמאל שמגן על מערכת המשפט יש (עדיין?) את הכוח של האליטות. הוא זה שעדיין מכתיב את סדר היום התקשורתי; שעומד בראש רוב המערכות הפקידותיות; שעומד במידה רבה בקשר עם שאר המדינות ושולט על גזרת היחסים הבינלאומיים (לפחות אלו הלא מדינתיים, אבל גם במשרד החוץ).
ה. דיברתי על קונכיות, אבל אין בכך לומר שהכוח שבידי הרוב הוא אך ורק הסכמי. אם נלך עד לקצה השלילי ביותר, הרוב יכול מן הסתם להתגבר על המיעוט באמצעות אלימות. אבל המחיר יהיה קשה מנשוא וממש לא שווה את הרווח.
גם מהצד השני — אני מאמין שלאליטת השמאל יש כיום את הכוח להזיק למדינה אם הם סבורים שכלו הקיצין. הן בשל שליטתם היחסית במוקדי כוח מוסדיים, והן בשל היכולת לשווק לאליטות מקבילות ברחבי העולם את הנרטיב שלהם. אגב, דבר שאיננו בהכרח מניפולציה שכן אותן אליטות חולקות סנטימנטים דומים.
אומנם אני לא יכול לדעת מה היקף הנזק האפשרי מאחר שלאלה שמנופפים בו יש את האינטרס לנפח אותו וגם את הנטייה האנושית הטבעית להחשיב את השפעתם כגדולה יותר מזו הממשית, ועדיין, לדעתי, זהו איננו איום ריק לחלוטין.
ו. אם כן מדוע הרוב יכול להשליט את דעתו באמצעות בחירות דמוקרטיות? משום שהקונכיה הוורודה עדיין קיימת. במילים אחרות משום שמיעוט מקבל את כללי המשחק.
ברגע שמיעוט גדול דיו מגיע לנקודה בה הוא לא מוכן לקבל את כללי המשחק, אין בכוח הרוב לכפות עליו את ההכרעה הדמוקרטית בלי שייגבה מהרוב מחיר כבד מאוד. זו איננה שאלה של צדק. זו שאלה של מה ניתן או לא ניתן לעשות. התפיסה של הרוב צודק אמנם מועילה בדרך כלל. אבל גם לאחריה החלטת הרוב מתקיימת לא כיוון שהוא הרוב אלא כיוון שכולם מסכימים שאלו כללי המשחק.
הנפנוף בקונכיה של הכרעת הרוב לא יועיל בשלב הזה ורק עלול לגרום לשבירתה. מנגד, גם היכולת של האליטות להסב נזק כלכלי או מדיני הינה בעלת משמעות רק כל עוד הרוב עוד לא מוכן לספוג את הנזק הזה.
ז. אירוע מקביל לבעל זבוב התרחש במציאות, כחמש עשרה שנה אחרי פרסום הספר. קבוצת ילדים אכן ננטשה על אי בודד. אבל מה שהם הקימו לא הייתה דיסטופיה אלא חברת מופת שהחזיקה מעמד עד שהם ניצלו. אז אמנם אנקדוטה היא לא צורת היחיד של מידע, אבל גם סיפור איננו ראיה.
אני לא סבור שהאירועים הנוכחיים, מסעירים ככל שיהיו, עלולים לפורר את החברה הישראלית. יש בי אמון ואמונה בחוסן ובכוח של עם ישראל ומדינת ישראל לצלוח משברים כאלו. אני מתכחש עקרוני לאתוס הפסימי של האינטלקטואליות. (הלוואי שהעוקבים שלי יאהבו לקרוא פוסטים ארוכים באותו הלהט שאינטלקטואלים אוהבים להיות פסימיים).
