א. בפרקים ז' עד י' נפש החיים מביא ראיות לשיטתו שהקב"ה מנהל את העולם על פי מעשי בני האדם. לשם כך הוא מביא לא מעט מקורות קצרים.
לבד מהמקורות הקצרים הוא מקדיש שני פרקים למהלך קצת 'לומדעס' על עמידת הכרובים בבית המקדש. אם נתמצת: בדור המדבר הכרובים עמדו ממש פנים אל מול פנים, כיון שישראל לא עסקו כלל בגשמיות אלא רק בלימוד תורה. בתקופת שלמה, בה עם ישראל התעסק קצת בענייני העולם הזה, כשיטת רבי ישמעאל, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", הכרובים לא היו לחלוטין פנים אל פנים אלא קצת מצודדים, בהקבלה לקצת עיסוק בחיי המעשה.
שואל נפש החיים: הכרוב של עם ישראל מצודד כי הם קצת עוסקים בפרנסה. למה הכרוב של הקב"ה מצודד? ועונה — כי הקב"ה מנהיג את העולם לפי הנהגת האדם. בני ישראל מצודדים, אז גם הוא, כביכול.
ב. במהלך הזה מופיעים שני תסכולים קלאסיים עבורי כלומד בנפש החיים:
1. המהלך כולו נראה כמו, סליחה על הביטוי, להשתמש בתותח כדי להרוג זבוב. כלומר נפש החיים מריץ מהלך ארוך כדי להראות שהקב"ה מנהל את העולם לפי מעשי עם ישראל. זו מסקנה חשובה, אבל הוא הביא לפני ואחרי ציטטות קצרות שמראות את הנקודה. מה הוסיף המהלך הארוך והלמדני?
2. השאלה מתעצמת כשמביטים בסוגיות בהן נפש החיים עוסק כביכול כבדרך אגב למהלך העיקרי: המרכזיות של לימוד התורה ובזה שברור שכל יהודי צריך ללמוד תורה כל הזמן וגם לשיטת רבי ישמעאל צריך קצת לעסוק בענייני העולם הזה ולא יותר. הקביעה הזו היא מרכזית ועקרונית, הרבה מהליטווקיות בנויה עליה - ונפש החיים מביא אותה תוך כדי ניסיון להגיע למקום אחר. השימוש בתותח כדי להרוג זבוב הוא לא רק מיותר אלא גם כביכול לא מכבד את התותח. נושא מאד משמעותי מוזכר כבדרך אגב.
ג. אני לא עומד לענות על השאלה השניה, אבל הנה רעיון לגבי הראשונה:
כאשר נפש החיים אומר שהקב"ה מנהיג את העולם לפי מעשי האדם, זה עלול להיתפס כשכר-ועונש גרידא. אם האדם עושה טוב העולמות מתקנים. אם הוא עושה רע - הם מתקלקלים ח"ו. הבנה כזו (עלולה) להפוך את השפעת האדם לעקיפה ומקרית. האדם עושה טוב, הקב"ה מסמן בפנקס שלו ווי, ובשכר זה העולם נהיה מתוקן. לא האדם מתקן את העולם. הוא משחק בארגז חול מתוחם, והקב"ה ארגן איזה מנגנון חיצוני - תיקונים עבור מעשים טובים, קלקולים חלילה כנגד רע. בהבנה כזו המשמעות לא נמצאת במעשים אלא במעטפת מסביבם. כשאני מעניש את הילד שלא סידר את החדר שלא יקבל מילקח, אין באמת קשר בין החדר למילקי. אני כהורה, כלומר מנגנון חיצוני, יצר את הקשר.
ד. אבל הצידוד של הכרובים לא קשור למנגנון של שכר ועונש. לומד התורה כשיטת רשב"י לא בהכרח יותר טוב ולומד תורה לשיטת רבי ישמעאל לא בהכרח יותר גרוע. אלו שתי שיטות או תקופות שונות, וההנהגה שעם ישראל נוהג היא בהתאם. ועדיין הכרוב של הקב"ה מתנהל לפי התנהגות בני ישראל.
ממילא, אי אפשר להבין את ההשפעה של מעשי עם ישראל בציור של ארגז חול. אם יצאנו מדיון של שכר ועונש אין כאן מנגנון חיצוני למעשה. מה שנשאר הוא להבין הוא שהמעשה עצמו של עם ישראל משנה את העולם, לא כמנגנון חיצוני. אולי זה מה שמרוויח נפש החיים מהדיון הארוך על הכרובים.
