א. בפורים צבי שאל אותי מאיפה באה האופטימיות שלי, בהתחשב בזה שאני תמיד מציג מה עלול להישבר. בפעמים אחרות האשימו אותי שאני בטוח שלא יקרה דבר רע ומניין לי הביטחון. אני חושב ששתי השאלות קשורות.
ב. סביב הרצח של נחשון ווקסמן התפרסמה המימרא ש"ביקשנו מאבא, אבא לפעמים אומר לא". לא בא לי לדון באומר, רק להתרכז במימרא, ולחדד.
יש הנחת יסוד מובלעת באמירה הזו: אם אבא לפעמים אומר לא, המשמעות היא שבדרך כלל הוא אומר כן. כלומר אין בנו וודאות שיהיה טוב, אבל יש לנו ברירת מחדל שיהיה טוב. לפעמים לא יהיה טוב, לפעמים לפעמים יהיה ממש רע. אבל כשעומדים לפנינו שני תסריטים שקולים יותר ואפילו קצת פחות - התסריט הטוב הוא הסביר יותר.
ג. אמונה מסוג זה איננה וודאות עיוורת. היא גם לא קפיצת אמונה - אני מאמין שיהיה טוב למרות שכל הנתונים מראים הפוך. בשפה הישיבתית היינו אומרים שהמוחזק הוא הצד הטוב. לפעמים, כבר עכשיו, לרע יש ראיות ממש חזקות, ואז לא נתחשב במוחזק. במקרים אחרים, של ספק אנחנו בצד של הטוב, גם אם לפעמים נטעה.
ואם יהיה רע? אבא יכול לומר גם לא. הוא לא יפסיק בגלל זה להיות אבא. הביטחון הפשוט שהוא לטובתינו לא ייעלם. גם הביטחון הפשוט שבדרך כלל "לטובתינו" זה "הטוב כמו שאנחנו מבינים אותו" ולא "טוב עלום שבפועל מבחינתנו הוא רע".
ד. אם כן, יש רמה ראשונה: מן הסתם יהיה טוב. אחר כך רמה נדירה יותר: גם כשיהיה רע יש לזה מטרות טובות.
ולבסוף, ישנה רמה חריפה יותר שאומרת - כמה שלא יהיה רע, יש גבול שלא ייחצה. זה גבול מאד רחוק וכולנו מקווים שלעולם לא נצטרך אליו, והוא הרבה יותר הישרדותי: יהיה אשר יהיה, אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם. זה לא אומר שלא יהיו אסונות, שלא ייחרבו עולמות, רק שעם ישראל ימשיך את המסע אל עתיד גדול יותר לעולם כולו.
ה. לפעמים, אנשים שחיו ברמה הראשונה ועברו לשניה, או מהשניה לשלישית - מניחים שהם גילו את 'האמת'. 'האמת' היא הרמה השניה, או השלישית, ושאר הרמות הן רגיעון לחלושי דעת.
אבל רובד אחד בלי האחרים הוא רזה וחלקי.
הרמה הראשונה היא רגש יומיומי ופשוט שעליו בנויים החיים כולם. הרמה השניה היא זו שאיתה מתמודדים מול שבר, נושאים את הכאב. ולבסוף ישנה אמונה נוקבת שכוחה אינסופי אבל מחירה גבוה: יש גרעין שיישאר בכל מחיר אבל הוא, ובכן, גרעיני. ההבטחה שעם ישראל תמיד ישאר לא מחייב שהחיים של אדם קונקרטי יהיו טובים, או לפחות לא איומים. זה לא משמח אבל נותן חוסן. כלומר סוג אחר של כוח. לא הפעימה הירוקה של הצומח, אלא השרידות הקשוחה של הסלע.
וכל הרבדים הללו מתקיימים אצל האדם במקביל. הם לא סותרים אלא משלימים. רק כולם יחד יוצרים דמות אדם מלאה.
בין הרובד הראשון לשני יש מערכת יחסים של רוב ומיעוט. אבא לפעמים אומר לא ובדרך כלל אומר כן. ויש גם קשר בין הרובד הראשון לשלישי: כי אם יש גרעין שיישאר בכל מקרה, גם במצבי קיצון, הדעת נותנת שבמצבי לא-קיצון, הטוב הוא הסביר יותר. אם יש משמעות לחיי עם ישראל והוא מקדם את העולם - זה נכון לא רק לגבי יכולת השרידות אלא להנחה הפשוטה שמסתמא יהיה טוב.
ו. תאמרו: זו סתם הטיה של שוטים. מנין הביטחון שבברירת המחדל יהיה טוב? הרי היה והווה כל כך הרבה רע?
ההיסטוריה האנושית מלאת סבל אבל גם החלצות ממנו. רוע וניסיונות תיקון. כמותית והיסטורית, כנראה יש יותר רוע מאשר טוב. אבל ככל שעוברות השנים הטוב מתגבר. אני יכול להציב לקביעה הבאה הרבה הסתייגויות אבל כן: בסוף בסוף אנחנו חיים בעולם טוב יותר מאשר בעבר. כמובן, זה שהעולם התקדם לטוב לא מחייב שלא תהיה נסיגה - אבל גם אין חובה שכן. ובין כמות הרע בעבר לבין התקדמות הטוב בהווה, השאלה מה יותר סביר לגבי העתיד - היא כבר פחות עניין של השוטים המוטים מול המחכמים המפוכחים. יותר עניין של איזו הטיה לבחור.
ז. כי גם לחוכמה יש הטיה, שאני תוהה מאין היא באה ועד כמה היא רחבה. יש עונג מיוחד של החכמים להיות פסימיים. לטעון שהכל עומד להתפרק. לא כל החכמים כאלו, אבל זו נטיה רווחת שאני חש גם בתוכי, כמי שתמיד מוקסם מהחכמים. יש איזה עונג או הרגשת אמיתיוּת כשמצביעים על הסדקים ועל כך שהכל שביר. הינשוף של מינרווה תמיד יוצא בלילה ועף בין החורבות. מרווין תמיד יושב במסיבה עם כוס בירה ומבכה את העולם.
ח. לפעמים נדמה לי שהחכמים האלו דומים למי שלומד על כל מערך ההתקפות האימתני של חיידקים, וירוסים ושאר מרעין בישין. הוא מסתובב בעולם ורואה בעיניים את המזיקים. אבל משום מה הוא מפספס את מערכת החיסון, את הכוח של הגוף להתמודד ולנצח. אין רק תנטוס, יש גם ארוס והוא פורח וחי.
ט. לקישון יש פיליטון קצר ולא מוצלח בו הוא מתאר את תולדות תל אביב. הקונספט הוא שבכל שלב הוא מתאר "העיר ממש נוראית, אין בה דבר! נותרו בה רק עשרת אלפים תושבים!" ואז "אין פרנסה! התשתיות דולפות! כולם ברחו חוץ מחמישים אלף תושבים שלא היתה להם ברירה!". וכן הלאה והלאה, העיר הולכת וצומחת על רקע תלונות בלתי פוסקות שהכל גרוע והעיר עוד רגע נהפכת.
י. ככה אני מרגיש לפעמים. יש לי הרבה תלונות, טענות ופחדים על מדינת ישראל של היום. ועדיין מצבנו הרבה יותר טוב מקום המדינה, מתקופת החרדה, מהאינתיפאדה השניה. בטח ובטח שמצבנו דבש, שלא לומר אגדי, ביחס לתקופות כמו מסעי הצלב.
י"א. האם אפשר לחתום בוודאות שלא יהיו עוד תהומות של רע? אף פעם אי אפשר. אבל זו גם לא השאלה. השאלה מה סביר, וסביר שיהיה טוב וילך וישתפר. זו לא אשליה ועיוורון, בטח לא יותר מאלו שבטוחים שעוד רגע הלך עלינו קאפוט והכל תלוי על חוט השערה.
האם אין חסרונות, והרבה? יש, אני הראשון להתלונן (ואולי גם לנסות לתקן). אבל יש לי גם קצת פרופורציות.
י"ב. ולבסוף, אלו דברי רד"ק על הפסוק נצח ישראל:
"אף על פי שממלכתך לא תקום, נצח ישראל לא יסור ממקומו ולא ישקר אותו הב"ה, אבל יעמידהו. כי לא ינחם כלומר ולא ינחם על הטובה שדבר עליהם"
אני לא יודע להתנבא על העתיד. אני לא יודע לומר איזו ממלכה תקום או לא תקום. אבל דברי שמואל ימשיכו להדהד: הקב"ה לא יינחם על הטוב שדיבר לעשות לישראל. עם זה אני הולך.
