א. שמעתי אתמול את הראיון (החמוד!) של אברהם אליצור והתעצבתי אל לבי.
בחלק הראשון של הראיון הוא הסביר למה לטעמו הוא לא מתאים לישיבה (לישיבה בה הוא למד, הדגשה שלו): הישיבה מסתובבת סביב לימוד גמרא בעיון שהוא, וגם הלימוד ההלכתי - מתאימים לבעלי אופי מסויים. אנליטי, שכלתני. אנשים אנליטיים מצליחים להתמיד ולהגיע להישגים יותר משמעותיים מאשר אדם כמוהו, הומני יותר. הוא אמנם משקיע ומצליח אבל זו לא הזירה הטבעית שלו. הוא לומד גם דברים בזירה הטבעית שלו - כוזרי, תנ"ך וכו' - אבל אלו 'נספרים' פחות.
ב. הגישה שאברהם מתאר איננה עניין חדש ואף לא תאונה היסטורית. כך נבנה עולם הישיבות וכך אולי היה אופי היהדות התורנית בגלות (אפשר אולי לטעון נגד ולהצביע על דוגמאות הפוכות, זה דיון שלא אכנס אליו עכשיו). היתה ואולי עדיין יש, סיבה טובה למבנה הזה.
עדיין בנושא הזה אני די מהפכן ולא שמרן. במודע. אני תלמיד של הרב שקרא להילחם בחולשה המאד חזקה הזו של ימי הגלות, לכבד ולחזק את לימוד האמונה ולא להמשיך להתייחס אליהם כתחום לחלשי שכל שלא יכולים לעמוד בלימוד תורה ה'אמיתי'.
ג. המהפכה של הרב הצליחה במידה רבה. לימוד האמונה הפך מעניין אזוטרי למשהו שרבים עוסקים בו. עדיין, לימוד אמונה הפך לגיטימי, אבל לא לחלוטין מוערך. תלמיד חכם אמור ללמוד גם אמונה, אבל עיקר חלבו ודמו הוא הלימוד הגמרתי וההלכתי. מי שנטיית ליבו היא, נגיד, 'הומנית' - הוא חבר מכובד בציבור הדתי לאומי, אבל קצת בן חורג בבית המדרש. וכך אנחנו מפסידים שלוש פעמים.
ד. ראשית מפסידים אותם בעלי כשרונות בעצמם. הם חשים שמקומם איננו בבית המדרש. אולי בתרבות, אולי בפובליציסטיקה. במקרים עצובים יותר סתם לגור בפרדס חנה ולהכחיש חיסונים. הם מוזמנים ללמוד בבית המדרש כמובן, אבל לעולם לא יהיו בני בית. הם תמיד יהיו צרכני התוכן ולא יצרניו, גֵרים ולא בעלי הבית.
(פעם דיברתי עם חבר על חבר שלישי שעזב את בית המדרש והלך לעבוד, כמה חבל עליו. אני, צעיר ותמים יותר אמרתי: טוב, בסוף הוא עשה את הבחירה שלו. החבר השני, החכם, אמר לי - לו היתה הישיבה שלו רוצה שהוא יישאר היו דרכים לעודד אותו. נניח מלגה מוגדלת או חצי משרה. הם לא לא הרגישו צורך להשקיע בו).
ה. נכון, תורה אפשר ללמוד בכל מקום. גם בבית הכנסת השכונתי וגם בבית. אבל השדרה המרכזית של לימוד התורה באה מבית המדרש ושבה אליו. מי שהיה יכול להיות בו אבל הרגיש אין זה מקומו משלם מחיר. הקשר שלו לתורה מצריך יותר אנרגיה לתיחזוק, כולל פחות דיבוק חברים, נמצא פחות במקום בו יש אוזניים קשובות וכו'.
חשוב לי שוב לחדד: אני מעריך מאד את מי שממשיך ללמוד ולפרות בתורה מחוץ לבתי המדרש - אבל יש לזה מחיר, שלא בטוח שהיה צריך לשלם.
ו. שנית, מפסידים בתי המדרש עצמם. הם מפסידים בעלי כשרונות רחבים ועמוקים שהיו יכולים להפרות את בית המדרש בתחומים ואופנים שאינם כרגע בתוך הקודש פנימה. ברגש, ברוח, באמנות או בדמיון. תחומים שלמים של עומק האנושי מושארים מחוץ לבית המדרש, וההפסד הוא של בתי המדרש עצמם.
במעגל השני, בתי המדרש מפסידים גם את התלמידים הפוטנציאליים - אלו שהיו יכולים לשמוע את החידושים הללו, האמוניים, וחיתה נפשם.
ז. שלישית, מפסידה כביכול התורה עצמה. התורה שהיתה ותמיד תהיה רחבה יותר מבתי המדרש, ככל עולם רוחני שהעולם הממשי צר מלהכילו. היא מפסידה תלמידי חכמים שיכלו לבטא את רוחה בעוד דרכים ולהופיע פנים נוספות שלה בקרב עם ישראל, הוגי התורה ואוהביה.
אל תאמרו לי - התורה לא מפסידה, דמויות כאלו מתפתחות בחוץ. זה אולי נכון במידת מה, אבל כמו כל דבר שקורה מחוץ לממסד: יש לו ברק ומגניבות אבל המשאבים שלו דלים בהרבה, גשמיים ורוחניים. הוא היה יכול לצמוח הרבה יותר טוב ומהר בתוך הממסד ולא מחוץ לו.
ח. זו איננה גזירת גורל. לימוד אמונה יכול להיות מפרה, עמוק, עמל ומכובד לא פחות מלימודי הגמרא וההלכה (שכבודם הבלתי מעורער במקומו מונח). אפשר לבנות תלמידים ותלמידי חכמים שרוב מניינים ובניינם הוא בעולמות הפנימיים. בלי להתנצל ובלי להרגיש אורחים או סוג ב'.
למעשה, מאחר שכל כך הרבה זמן אני נמצא בתהליך הזה עצמו, של כבוד והרחבת לימודי האמונה, אני לעיתים שוכח שתופעות זו שאברהם תיאר עדיין קיימות. סליחה, שהן עדיין הקונצנזוס, ואני ושכמותי אוונגרד. אני יודע את זה בשכל, פשוט לא באמת חווה את זה ביום יום. אבל פעם בכמה זמן אני נזרק חזרה למרכז העניינים (ולעבר האישי שלי) ונעצב על ליבי.
