המים משחקים תפקיד חשוב בסיפור יציאת מצרים: כשמצרים רוצים להכחיד את ישראל הם משליכים אותם למי היאור; משה נקרא על שם העובדה שהוא ניצול מהמים; אקורד הסיום של יציאת מצרים הוא בים סוף: המים נבקעים, בני ישראל הולכים ביבשה והמצרים טובעים בים. קריעת הים מרכזית עד כדי כך שחזל דרשו את השם 'עברים' כ"עבר ים".
המים, מסביר מהר"ל, הם החומר הכי פחוּת. אין להם צורה משל עצמם אלא רק זו שהם מקבלים באופן זמני מאחרים. לכן גם אין בעברית מילה ל'מים' ביחיד - כי אין מים כחפץ מסויים ומוגדר, רק כשם כללי. חוסר הצורה שלהם מנכיח את פחיתותם: צורת הדבר היא המשמעות שלו, היותו משהו מסוים ומוגדר. המים, חסרי הצורה, הם חומריות קמאית, חסרת משמעות כשלעצמה, חסרת מטרה.
אמנם, חוסר מטרה הוא לא בהכרח קפיאה ודריכה במקום. המים הם חומר זורם וחי. הם מייצגים גם את יצר המין, יצרא דעריות, כפי שמסביר בעל התניא: "תַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים מִיְּסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג". כוחם של המים הוא כמו נהר הזורם ומחיה את כל העולם. עדיין, בעולם המים אין מטרה או משמעות. מה שהיה הוא שיהיה.
זו הסיבה שמשה נמשה מהמים ואף נקרא על שם מעשה ההצלה הזה. משה רבינו, שנותן תורה לישראל - הוא ההפך הגמור של המים. אם המים הם הנברא הכי חומרי, משה הוא הנברא הכי רוחני. הוא זה שמביא לעם ישראל ולעולם תורה שמעניקה כיוון, תוכן ומטרה.
מנקודת המבט הזו, יציאת מצרים היא גאולת עם ישראל מהחומר. הים נבקע בפני בני ישראל, כלומר החומר נסוג מפני הרוח. חוסר המשמעות נכנע למשמעות. הים החומרי נבקע, ובני ישראל הולכים בו ביבשה.
יְקַוו לי המים
משום כך מפתיע לגלות שאת הפירוש על יציאת מצרים מסיים מהר"ל במדרש שמדבר במובלע דווקא על מעלתם של המים. רבי פנחס בן יאיר יוצא לפדות שבויים ודרכו נחסמת על ידי נהר גינאי. הוא מצווה על הנהר להיחצות. כלומר הוא רוצה שתקרה מעין קריעת ים סוף בזעיר אנפין. נהר גינאי מסרב להיקרע, בטיעון המפתיע הבא: "אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה".
נהר גינאי כאן הוא המקבילה של ים סוף, של המים החומריים. החומר חסר הצורה והפחות מקבל הזדמנות להציג את הצד שלו. אני, אומר החומר, ממלא את רצון השם. האדם אולי יצליח לפעמים למלא את רצון השם - אבל אולי גם לא. נהר גינאי איננו שפל ונמוך. הוא לא בעד חוסר משמעות לשם ההוללות שבו. טענתו היא עקרונית: בעוד שהאדם לא מבטא לחלוטין את רצון השם, החומר כן מצליח.
הרי אחרי כל הטענות נגד החומרנות ומה שהיא מעוללת לאדם, הקב"ה הוא זה שברא את החומר. חוקי החומר מבטאים ביטוי מלא ומתמיד של רצון השם. לו הניסים היו מבטאים את רצון השם הקבוע, היו הם החוקים. קביעתו של החוק מורה שכך הקב"ה רוצה שעולמו יתנהג בדרך כלל. השמש זורחת בכל יום, האבנים נשארות על פני האדמה ולא מרחפות באוויר, מי הנהר זורמים. כל אלו הם ביטוי לרצון האלוקי הקבוע.
נהר גינאי מציג את קו הסנגוריה על הטבע. הוא ממלא תמיד את רצון השם. ואילו האדם? או שכן או שלא. יכולת הבחירה עלולה להסיט את האדם מעשיית רצון השם. לכן נהר גינאי מסרב להיחצות בפני רבי פנחס בן יאיר.
טענה דומה לזו של נהר גינאי מופיעה בילקוט שמעוני. הוא דורש את הפסוק "יקוו המים" כ"יְקַוו המים". כשהקב"ה אומר "ייקוו המים" הוא 'מגרש' את המים מהיבשה, כצעד מקדים ליצירת חיים. אבל הוא משאיר להם פתח של תקווה. המדרש ממשיך ומספר משל: המלך שיכן בארמון שלו דיירים אילמים שהיו כל יום משבחים אותו ומודים לו. הוא שמח ואמר - אם האילמים מתנהגים כך, כשאשכן בארמון דיירים שיכולים לדבר, הכבוד יהיה גדול יותר! אבל כשהדיירים המדברים הוזמנו לארמון, הם התחילו לתבוע את הארמון לעצמם. פסק המלך: אם כך, יחזור הארמון לידי הדיירים אלמים.
כך גם המים: מתחילה היה העולם מלא מים, והם שיבחו את הקב"ה. כשהגיעו בני האדם, הם החלו למרוד בקב"ה. לכן יש למים תקווה לחזור למעמדם. כשבני האדם חוטאים - בדור המבול, בפלגה ובים סוף - הקב"ה מצווה על המים לשטוף אותם.
הדילמה שמוצגת במדרש היא הטענה שהציב נהר גינאי בפני רבי פנחס בן יאיר: הדיירים האלמים - המים, החומר חסר הדעת והבחירה - הם אלו שמשבחים את הקב"ה. בני האדם, שהם הדיירים שיודעים לדבר - דווקא מורדים ומתריסים כלפי הקב"ה.
בפרספקטיבה זו, המצרים מייצגים את המים, את החוק הטבעי. האימפריה המצרית של "סוס ורוכבו", דוגלת בסדר והחוק. מנקודת מבטם, החירות אליה שואף עם ישראל לא רק מאיימת על חוסנם הכלכלי, אלא גם בעלת משמעות אנטי מוסרית. מצרים היא בית עבדים משום שאדם חופשי עלול לחטא. שכשמלמדים את העבד לדבר הוא עלול למרוד במלך. לכן עדיף שכולנו נהיה חסרי בחירה, חסרי חירות. שנעבוד לפי כללים קבועים. "את הוי"ה לא ידעתי" אומר פרעה. הוא מכיר בקב"ה כאלוקים, כלומר מחוקק החוקים הטבעיים הקבועים. הוא לא מכיר בקב"ה כשם הוי"ה, כבעל רצון שנותן גם לאדם בחירה וממילא חירות.
לכן המצרים משליכים את בני עם ישראל ליאור. אין מקום לבחירה ולחופש - אלו עלולים לגרום לחטאים ולעיוות רצון השם. עדיף שהמים יכסו את האנושות. החוקים השוטפים ינצחו ויבלעו בתוכם את יכולת הבחירה האנושית.
קריעת החוק
בהבנה זו, משמעותה של קריעת ים סוף גדלה אפילו יותר. אם קודם הבנו אותה כנצחון על תאוות וחומרנות, כעת מתברר שהיא גם קריעת החוקיות האידיאלית, זו שטוענת להיות ביטוי מלא ושלם של רצון הקב"ה. מתברר שהחופש עליון לא רק על היצר, אלא גם על חוקי הטבע שהם חוקים אלוקיים. החירות גם היא אלוקית, ומקורה עליון יותר מהחוקים.
רבי פנחס בן יאיר בוקע את נהר גינאי משום שהוא בדרך לפדיון שבויים. חומר לא יכול להיות שבוי, מקסימום מחובר או נעול. שבוי יכול להיות רק אדם בעל בחירה שנשללה ממנו חירותו. רבי פנחס בן יאיר פודה את השבויים, כלומר מלמד אותנו שחירות היא ביטוי של רצון הקב"ה. ביטוי נעלה אף יותר מאשר חוקי העולם, מדוייקים ככל שיהיו. לכן כשעם ישראל מגיע לים סוף הוא נבקע ומתברר שבתחתיתו יבשה. מתברר שגם בבסיסו של החוק נמצאת חירות אלוקית.
ומנגד - דווקא המצרים טובעים בים סוף. בהפוך על הפוך, מתברר שהדבקות בחוקים לא מונעת מהאדם לחטוא וללכת נגד הרצון האלוקי. מי שדוגל בשלילת החירות ובציות עיוור לדטרמיניזם - יבלע בסוף על ידי המים. האדם נברא להיות בוחר. אם הוא בוחר שלא לבחור אלא לציית לחוקי הטבע העוורים - הוא משחק במגרש בו המים עדיפים. בתחרות מי מציית לחוק ללא סטיה, תמיד ינצח הטבע את האדם. יתרונו של האדם הוא בבחירתו.
לכן פסח נחתם בשירת הים. זוהי השירה של עם ישראל אודות ההתגברות על החוק. אודות יתרונה של החירות על פני ציות לחוקי הטבע - ויהיו גבוהים ואידיאליים ככל שיהיו. מובן שעל האדם לשבח את הקב"ה ולא למרוד בו, אולם השבח הגדול ביותר לקב"ה בא מפיו של אדם הבוחר בטוב, ולא רק מוכרח אליו. לא כוחות הטבע האילמים שרים את שירת הים, אלא רק דיירי הארמון שיודעים לדבר ולשיר.
