א. הרמב"ם מסביר שעבור אדם שלא התבגר-רוחנית, דיון מעמיק בפסוקי התנ"ך עלול להזיק. אם ילמד שפסוקי התורה אינם כפשוטם, הוא יזדעזע ויגיע למסקנות משונות או לכפירה. לכן, דברה תורה כלשון בני אדם: עיקר עניין הרובד הנגלה של התורה הוא ללמד את האדם ההמוני, הפשוט, עקרונות שהם נכונים באופן עקרוני.
וזה טוב דיו. לגיטימי ללמד את ההמון משהו שככותרת כללית הוא בגדול נכון, גם אם התעמקות בו תחשוף שבעומק, הוא מתאר את הקב"ה באופן מוגשם, חלילה.
ב. רק שההסבר הזה לא מנמק למה בעצם דווקא התנ"ך משמש אותנו ללימוד הכותרות הלא מדוייקות. ספר שהוא "היישרת הראשונים והאחרונים" - למה דווקא הוא צריך לשמש כמחנך לעמי הארצות? להמון הנחוּת נקדיש חיבור אחר, נקרא לו 'צֶיינה רֶיינה', ואילו מעמיקי הדעת, יחידי הסגולה, ילמדו את פסוקי התורה.
(ג. גילוי נאות כבר כאן - אני לא בקי מספיק במורה, וסיכויים גדולים שאי שם בתוכו יש תשובה חבויה ואפילו גלויה לשאלה. כאן אני כותב הרהורים שלי בלי אחריות)
ד.היתרון הראשון של העובדה שהתנ"ך הוא ספר משותף להמון וליחידי הסגולה, נעוץ בעובדה המפתיעה שגם יחידי סגולה לא נולדים כאלה. כולם עוברים השלב הילדותי בו צריכים את "דברה תורה כלשון בני אדם".
אז מה? אז שילמדו עד גיל שמונה עשרה ציינה ריינה, ואז יעברו לספר הסודי של החכמים.
ה. רק שזה לא עובד ככה: בשביל להבין עומקים צריך אורך רוח ואמון. אף סוד לא נגלה לאדם במבט חטוף או תוך כדי סטרס טסט של "שלושים שניות והראית לי את העומק שלך, צא". אמון מאפשר השתהות וסבלנות שבתורם מאפשרים לסוד להופיע. וזה קצת מעגל קסמים: אם אין לך אמון לא תצליח להכיר בעומק. אבל אם לא העומק, איך תרכוש אמון?
מעגל הקסמים נשבר כאשר הספר הסודי הוא גם זה עליו גדלת מקטנות. בזכות האמון שנבנה אצלך כשהיית ילד, בזכות האמון שהאומה שלך כולה נותנת בו כשהיא קוראת בו כל שבת - אתה יכול לתת בו אמון ולאט לאט לפגוש דרכו את העומק.
(ו. טענה נגדית תאמר שבפועל ספרות הסוד - לא לשיטת הרמב"ם - עובדת בדיוק ככה. ספרי קבלה הם סוֹגה נפרדת שמגיעים אליה בגיל מבוגר, והנה - כן מעמיקים בהם. רק אעיר על טענה זו שאולי לא במקרה ספרי הסוד עסוקים לא מעט בדרישת הפסוקים, וקצת כדלקמן)
ז. אבל אולי יש יותר מזה.
כשהרמב"ם מתאר איך אדם יכול לגלות את הסוד אם אין לו מורה שילמד אותו, הוא כותב שזה יכול לקרות "כאשר מגיע האדם לשלמות ונמסרו לו סתרי תורה, אם מזולתו, ואם מעצמו כאשר יעירהו דבר על דבר". מהו הדבר שמעיר אותו? האם הכוונה שסוד אחד שסותר סוד אחר מעיר אותו? בשביל זה הוא צריך לקבל קודם את הסודות האלו, לא? זו הרי הבעיה המעגלית בה נתקל מי שאין לו מסורת.
אולי אפשר להציע שהכוונה שפסוק אחד מעיר אותו אל פסוק אחר. כלומר הסוד מתגלה כאשר מתחילים להקיש את הפסוקים - שמדברים כלשון בני אדם - אחד אל השני. הסוד הטמון בפסוק, עוד לפני שהבנת אותו כסוד, מתנגש עם הסוד של פסוק אחר - וההתנגשות הזו מעוררת אותך לחשוב. לפי זה, אופן לימוד הסוד מתחיל בקריאה 'נאיבית' בפסוקים. יום אחד, בין אם מתוכנם הגלוי בין אם מתובנות שעלו לך מקריאתם, אתה מבחין בסתירות הפנימיות ביניהם, ואז מתחיל לצוץ הסוד.
ח. חיזוק להבנה שכך הרמב"ם מציע לגלות את הסוד, אפשר למצוא בזה שהוא עצמו לימד באופן דומה.
באגרת לתלמידו, הרמב"ם מתאר איך ראה שהתלמיד להוט להבין כיון שהוא נבוך: "והחילותי לרמוז לך רמזים ולהעיר לך הערות, וראיתי שאתה דורש ממני עוד ועוד, ואילצתני לבאר לך דברים מן העניינים האלוקיים…ולא חדלתי לדחותך מכך ולצוות עליך לקחת את הדברים בהדרגה. מטרתי שיושג לך האמת בדרכיו, לא שיבוא הנכון בדרך מקרה"
הרמב"ם רוצה ללמד את התלמיד באופו ש"לא יבוא הנכון בדרך מקרה". אם כן, היינו מצפים שהרמב"ם ילמד את אותו בצורה שיטתית את ההנחות הנכונות, באותו סדר מתודי בו הרמב"ם מצטיין, לדוגמה כשהוא כותב את היד החזקה.
מה הרמב"ם עשה בפועל? "לא נמנעתי בעתות פגישותינו, כאשר נזכר פסוק או לשון מלשונות חכמים שיש בו הערה על עניין מופלא - מלבאר לך אותו".
במקום ללמד את התלמיד האופן שיטתי - הרמב"ם מעניק לו תובנות ספורדיות, על פי ההזדמן. אם בדרך הלימוד הרגיל הוא ותלמידו נתקלו בסוגייה, הרמב"ם מנצל את ההזדמנות להרחיב אודותיה. האם זו המתודה הנכונה להגיע אל האמת, שלא בדרך מקרה?
ט. היה אפשר להציע שזו לא דרך המלך, והרמב"ם נדחק אליה בגלל מצבו הייחודי של התלמיד. אבל משהו במתודה הזו מזכיר את אופן הכתיבה של מורה נבוכים עצמו, לפי עדות הרמב"ם בהקדמה:
"ולכן אל תבקש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר. כי מטרתי שיהו מושגי האמת נוצצים מתוכם ושוב נעלמים כדי שלא יהא נגד המטרה האלוקית, אשר לא יתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו נסתרים מהמון בני אדם, אמר סוד ה' ליריאיו".
כלומר שוב, לימוד הסוד לפי הרמב"ם, נעשה תוך כדי לימוד עוד נושאים. הסוד קיים בתוך הלימוד, אבל סדר הלימוד לא בהכרח ממוקד בסוד.
י'. למה הסוד מעורב בנושאים נוספים?
עד היום, הבנתי את דברי הרמב"ם כך: אי אפשר לפגוש את הסוד כפי שהוא, כמו שאי אפשר לאחוז אש. הלהבה חייבת לפרוץ מבין החרכים. לכן הרמב"ם באופן יזום מסתיר את הסוד. הסתרה לצורך יכולת אחיזה. הבנה כזו של הלימוד מתרכזת באש, לא בחרכים. ממה מורכב הבין-לבין? לא חשוב, כל עוד הוא מסתיר את האש.
י"א. אבל אפשר לקרוא את התיאור זה אחרת: הסוד צריך לנצנץ ולהעלם כי הוא חייב להופיע לא כאמירה נתונה אלא כתהליך. אחת הדרכים ליצור תהליך כזה, היא ללמוד לא במבנה סדור אלא בהזדמן, כשנתקלים בסודות תוך כדי שטף הלימוד בתנ"ך או בגמרא. הלימוד הסודי צץ באופן אורגני מתוך החלק של דיברה תורה כלשון בני אדם.
י"ב. רווח אחד בתהליך כזה, הוא שהסודות צפים מעצמם. אדם נתקל בסוד רק כשהוא מוכן אליו ועצם זה שהוא נתקל בו מורה שהסוד הגיע מבחינתו בזמן הנכון, ועכשיו הוא יכול לעכל אותו. במילים אחרות, החשיפה המזדמנת היא חשיפה שמותאמת לכל אחד לפי מקומו ומעלתו. בניגוד ללימוד מתודי ומסודר שעלול 'להתקיל' את התלמיד בסוד שהוא עוד לא מוכן אליו.
י"ג. אבל הדינמיקה איננה רק מנגנון שמוודא שאדם יפגוש את הסוד רק כאשר הוא מוכן. אולי היא חלק מתהליך הבנת הסוד עצמו.
במורה, פרקים רבים העוסקים במילים המופיעות בתורה, לא רק מפרטים רשימה של משמעויות, אלא עסוקים גם בדינמיקה בין המשמעויות השונות. "ילד: העניין המובן ממלה זו ידוע והיא ההולדה…ואחר כך הושאל לשון זה להמצאת הדברים הטבעיים…והושאל גם לעניין הצמחת האדמה…והושאל גם למאורעות הזמן, כאלו הם עניינים שנולדו". הרמב"ם משרטט לנו עץ משמעויות של המילה ואת כיווני הצמיחה שלו.
ניתוח הלשוני שמתייחס לא רק למשמעויות השונות אלא גם לאיזו משמעות נגזרת ממה, חורג מהמטרה המוצהרת(?) של הפרקים הללו, שנועדו לפרש מילים בתנ"ך כך שלא תהיה בהן הגשמה כלפי הקב"ה.
אולי הרמב"ם מתאר כיצד המשמעות מתרחבת כי הוא רוצה לא רק שנכיר רשימת משמעויות של המילה, אלא גם שנפגוש את הדינמיקה בין המשמעויות השונות. דינמיקה שבה טמון הסוד.
י"ד. בהקשר הזה חשוב לזכור שהרְאָיה הראשונה שמביא הרמב"ם לקיום הבורא איננה מקיום העולם גרידא: "העולם קיים, מכאן שיש לו בורא" - אלא מהתנועה. "התנועה קיימת, משמע יש לעולם מניע". בתנועה, ולא בעצם הקיום, הרמב"ם רואה את הפלא הגדול של העולם. וכפי שהרמב"ם רואה משהו פלאי בתנועה הפיזית במרחב - כך הוא סובר שהסוד מתגלה לא מתוך הבנת עצם המונחים, אלא מהיחשפות לדינמיקה ביניהם.
השוואה זו עלולה להישמע רק כוורט נחמד. הרי תנועה היא עניין פיזי והבנה שכלית היא מופשטת. אין באמת קשר בין תנועה במרחב הפיזי לבין תהליך ההבנה. זו מטאפורה בלבד.
טענה מסתברת, אבל האם הרמב"ם היה לגמרי חותם עליה? הרי הוא זה שתלה את התנועה המרחבית, במובן הפיזי, של הגלגלים - בזה שהם משכילים את קיום הבורא. כדי להשכיל את הבורא הם נעים, ולכן תנועתם נצחית. אז אולי הקשר בין תנועה לבין השכלת הסוד הוא יותר מאשר מטאפורה?
ט"ז. אם תרשו לגלוש ממש לדרוש, נקפוץ לפרק י"ז בחלק א', הפעם הראשונה בה הרמב"ם עורך אתנחתא מה'מילון' שלו, לטובת דיון עקרוני בלימוד החכמה. הוא אומר שלא רק את מעשה מרכבה אנחנו מסתירים על ידי משלים אלא גם את מדעי הטבע. והרי ידעת - כך הוא אומר - שגם את החומר והצורה, מסתירים הפילוסופים על ידי משלים של איש ואישה.
למה דווקא החומר והצורה הם הדוגמה שמביא הרמב"ם למשל שמסתיר מונח?
י"ז. אם הסוד איננו בעצם האמת אלא בדינמיקה שלה, כיצד מגיעים לדינמיקה הזו? השכלים השלמים יכולים לנוע תנועה מעגלית אינסופית ובזה להשכיל את יוצרם. לעומתם האדם קרוץ החומר לא יכול לנוע את התנועה המושלמת הזו.
כתחליף, כדי שיוכל להמשיך לנוע כל הזמן, הוא זקוק לשילוב של חומר וצורה (והעדר הקודם להויה). החומר פושט צורה ולובש צורה. בכל לבישת צורה כבר מסתתר ההעדר שמאיין אותה ומאפשר לחומר ללבוש צורה חדשה. בכך, החומר מעניק לאדם, הברוא תחתון, את מתת התנועה.
י"ח. כיצד נראה הלימוד האנושי, באופן של צורה וחומר?
הצורה של החכמה הוא התוכן שלה. אם נרצה לתזמר את הלימוד לפי צורת החכמה, נבנה סילבוס מסודר של נושאים. לימוד מתודי שעובר סוגיה סוגיה. אבל החומר של החכמה, כביכול, הם המלים והפסוקים. כפי שהחומר לובש צורה ופושט צורה, גם המילים והפסוקים סובלים משמעויות שונות, אבל תמיד שבים אל מרכז התודעה שלנו כנושא שכל הסבר שכלי פונה אליו.
אם רוצים לא רק להבין אלא גם לנוע, כי החכמה האמיתית היא בתנועה - צריך להיזקק אל החומר, כלומר אל הפסוקים והמילים. במבט כזה, הרצוא והשוב מלשון בני אדם אל הסוד - הוא לא רק היכי תמצי להיחשף לאש בצורה מדודה. הוא ממש חלק אינהרנטי של ההשכלה.
י"ט. אולי כך הבין הרמב"ם את הביטוי "דברה תורה כלשון בני אדם". במקור, ביטוי זה לא אומר שטמון במילים סוד. בדיוק להיפך, רבי ישמעאל אומר אותו כדי לטעון שאין צורך לדרוש מילים יתרות וכדומה, כיוון שכך מדברים בני אדם: בהרחבת מילים, בלי משמעות עמוקה בכל מילה.
אולי הרמב"ם אומר: נכון, זה החומר של השפה בצורתו המוחלטת. הוא לא בעל תוכן, הוא החומר שמקבל צורות שונות. אל תחפש לתת לו צורה בפני עצמו. אבל דווקא הדינמיקה - מהחומר חסר הצורה, מלשון בני אדם, אל הצורות המוחלטות - היא היא האופן בו יכול האדם הדר בבתי חומר, להידמות לתנועת ההשכלה האינסופית.
