(בינתיים כמעט כל פוסט של #משפטיך_תהום קיבל הטרמה בדמות פוסט של חברבוק שלי שכתב באותו הנושא, בדרך כלל טוב ממני. במקרה הזה מדובר על פוסט של @Yotam Hacohen מיום שישי הקודם. הוא כתב על שיטת המשפט הישראלית, עד מהפכת ברק, כשלטון של אי הכרעה, וקרא לחזור למצב ההוא. לכו תקראו)
א. לא זוכר אם לימדו אותי על זה בשיעור אזרחות, אבל בגיל די מבוגר גיליתי איך הוקמה הכנסת. לא המבנה אלא הגוף הפרלמנטרי: האסיפה המכוננת הייתה אמורה לקבוע חוקה ועל פיה להקים מוסדות שלטוניים. בפועל היא הכריזה על עצמה הכנסת הראשונה ומכאן הכל היסטוריה.
ב. תיאורים פופולריים לעיתים חורצים שהאסיפה בעצם "בגדה במנדט שניתן לה" והכניסה אותנו לברוך בו מדינת ישראל נמצאת עד היום. במקום חוקה ברורה שמגדירה את המוסדות השונים ואת מערכות היחסים שלהם, קיבלנו קומבינה ישראלית: מדינה שבנויה כמו סיכה משרדית וקיסם מחוברים יחד במסטיק.
ג. בכנות, זו היתה גם העמדה האינטואיטיבית שלי מאז שהתוודעתי לנושא. אבל בזמן האחרון אני מתחיל לתהות: אולי האסיפה המכוננת פעלה באופן נבון.
זו מול זו עומדות שתי דרכים. הראשונה היא הרשמית ולכאורה הנכונה: לכתוב מראש חוקה, להקים על פיה מוסדות. זו גישת מלמעלה למטה. ראשית האידיאל, אחר כך האסטרטגיה ואחריה הטקטיקה. מולה דרך הקומבינה. מלמטה למעלה. נעשה משהו ונתגלגל לתחנה הבאה. אם יהיו קשיים נפתור בדרך.
ד. הראשונה נשמעת הרבה יותר מושכלת מהשניה. בדיוק כאן טמונה גם הבעייתיות שבה. האם בתש"ח היה למישהו מלוא היקף תפיסה להבין מה מדינת ישראל אמורה להיות? האם הקמת מערכת שלמה, מלמעלה למטה הוא לא מעשה יומרני מדי? הבחירה להניח יסוד צר, מינימליסטי, גם אם רווי בעיות - היא אולי ענווה וריאלית יותר מאשר לכתוב עכשיו בבת אחת חוקה. לפעמים נכון לעשות בכל פעם צעד אחד, במקום לנסות להתוות מראש דרך שלמה.
ה. במבחן התוצאה, הבחירה של האסיפה המכוננת הביאה אותנו עד הלום. שבעים שנה של דמוקרטיה, תוך כדי האתגרים שעמדו מול ישראל, זה הישג לא רע בכלל. ומוסדות נוספים? אכן לאט לאט קמו. מדינת ישראל הפכה להיות מוצקה בהרבה מאשר רגע הקמת הכנסת הראשונה.
ו. יתרון נוסף באי ההכרעה של האסיפה המכוננת, שהוא נגזרת של הענווה: באי כתיבת חוקה, נמנעה ישראל מלהכריע הכרעות שהיה קשה עד בלתי אפשרי לקבל. שאלות לוהטות כמו דת ומדינה נבעטו לקצה הרחוב. נדחו לדיון בזמן אחר, שביר פחות.
אתם יכולים לסבור שאי ההכרעה היא רעה, אבל היכולת לדחות אותה לאחר כך אפשרה לחברה הישראלית להתפתח. כן, אפשר להצביע על תוצאות בעייתיות, אבל כהרגלן של ספקולציות על העבר, אנחנו מצביעים על מה שהשתבש בגלל אי ההכרעה, ומפספסים את מה שיכול היה להשתבש לו היתה הדילמה כן מוכרעת.
ז. אחד הטיעונים המיתממים של תומכי המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, הוא שפעם אחר פעם בית המשפט נתן לכנסת זמן להכריע והיא לא הכריעה. אני מקווה שבשלב הזה כבר ברור מה העוקץ שבטיעון: גם אי הכרעה היא סוג של הכרעה ולא בהכרח בלתי לגיטימית. הכנסת בחרה שוב ושוב בפתרון מסוג של שב ואל תעשה, על יתרונותיו וחסרונותיו. כשבית המשפט דוחק בכנסת להכריע הוא בעצם במובלע טוען שהוא לא אוהב את ההכרעה הזו. "אי אפשר להמשיך ככה" הוא בעצם ניסוח כביכול אובייקטיבי ל"לא מוצא חן בעיני לשלם את המחיר X, תחליט אחרת".
ח. עם זאת, למרות חוסר הלגיטימיות של הטיעון, אולי הוא כן מורה על טיעון טוב יותר (וכאן אני סוטה מהכיוון שיותם הציע): מה שעבד פעם, לא בהכרח יכול להמשיך לעבוד היום.
פעם פרופסור דני אורבך העלה פתק שכתב לוי אשכול לאמא של ראש המוסד כדי שהיא תלחץ על הבן שלה שאיים להתפטר. כן, הוא "אמר אותו לאמא" כניסיון לפתור בעייה פוליטית. התגובה הראשונה שקפצה לי לראש כשקראתי היתה: 'דיפ שטייטעל'.
אז שטייטעל הוא כינוי מצחיק והכל אבל ייתכן שיש בו גרעין של אמת. לפני קום המדינה היישוב היהודי בארץ ישראל כינה את עצמו פשוט "היישוב". (שזה בערך כמו שתושבי בית אל מכנים את צומת הכניסה ליישוב שלהם 'צומת הטי'; כן, בטח, זו הצומת טי היחידה שקיימת, איזה קונספט חדשני ומגניב. חשבתם עליו לבד?).
כל היישוב מנה כשש מאות אלף איש. היה בשלב הזה משהו אולי משפחתי ודביק (ונפוטיסטי ומדיר, כן. זה הולך ביחד). האופי הזה לא נעלם רגע אחרי קום המדינה רק בגלל הכרזת העצמאות, ממש כמו שלשנות את השם מהאסיפה המכוננת לכנסת לא שינה את אופייה.
ט. לא מיד על כל פנים, אבל דווקא כיון ששיטת הסמוך הזו הצליחה, הזמן עבר והמצב השתנה. אוכלוסיית ישראל היום גדולה פי חמש עשרה מגודלה בזמן קום המדינה, ואפשר לחשוב על עוד כמה פרמטרים בהם שינוי סדרי הגודל בא לידי ביטוי. ממילא מה שעבד פעם לא בהכרח כבר עובד היום. אולי ישראל היום פשוט גדולה וחזקה מכדי שדברים ייסגרו במטבחון של גולדה.
נכון, מאד נוסטלגי להיזכר בימים הפרועים שלנו כסטארטאפ, אבל קורפורייט לא יכול להמשיך להתנהל כמו קומבינה של מהדק משרדי ומסטיק. אני כידוע מתנגד בחריפות לחלופה שהציע ברק, אבל ייתכן שצריך להציע אלטרנטיבה, לא סתם לחזור אחורה.
י. המאבק במהפכה של אהרן ברק מביא את ישראל לתהות שוב על הגבולות של המשטר עצמו. כל מצב לימינאלי כזה גורם להרבה מתח וגם חרדה, ובצדק. אבל טקסי חניכה בתרבויות רבות עוברים דרך הלימינאלי בגלל היכולת שלו לחדש את האדם. אם ברצוננו להעמיק יותר את יסודות המדינה, אולי אין ברירה אלא להתיר לשינוי להגיע, לאיים עלינו ולשנות אותנו.
אין לי מה לחדש לגבי המתווה עצמו רק לומר שזו לא רק עת חרדות או עת השבת המצב אל תיקנו. זו עת להבין שכבר בקענו מהגולם. מה שהיה, לא בהכרח ישוב ויהיה.
