א. ילד גילה עליך מידע מביך. נניח שאתה חושב שרד אלרט טוב יותר מסטארקראפט. הוא בא אליך בהפסקה ואומר לך: או שתתן לי עשר קלפי סופרגול או שאגלה לכולם.
עדיף בהרבה לוותר על עשרה קלפים ושלא יגלו עליך פריט מידע כל כך מביך. כך שלכאורה עדיף לך לשלם.
אבל כאן נכנסת לפעולה דילמת הסחטן: כל דרישה שתענה על ידך תגרור אחריה סחטנות נוספת, בדרך כלל במחיר גבוה יותר. בסופו של דבר תגיע הנקודה בה כבר לא משתלם להיכנע לסחטן ואז הסחטן כן יחשוף את מה שניסית כל כך להסתיר. גם תאכל את הדגים המסריחים וגם תגורש מהכיתה.
בדיוק לכן שווה לפוצץ את הסחטנות ברגע הראשון. את הדגים תאכל בכל מקרה, ולפחות יישארו לך כמה חברים.
ב.הזכרתי בניתוח הקודם שהאריסטוקרטיה הרכה של בג"ץ עדיפה על מלחמת אזרחים. זו לא חכמה, כן? רוב הדברים עדיפים על מלחמת אזרחים. לעומת מלחמת אזרחים (ח"ו) יום כיפור או מלחמת העצמאות ייראו כמו טיול בפארק.
הבעיה שאם דבקים בהגיון הזה, הימין אמור לוותר לבג"ץ/שמאל על כל דבר, כל עוד הדרישות שלו פחות נוראיות ממלחמת יום כיפור. שוב, דילמת הסחטן.
ג. אבל ההיגיון בדילמה נכון רק בהנחה שיהיו משחקים חוזרים. כלומר שהסחטן ימשיך להחזיק באיום כלפיך. אם אתה יודע שעוד שבועיים מסתיימת השנה והילד עובר עיר ולא יחזור לביצפר, שווה לך להיכנע בסיבוב הנוכחי ולשלם מחיר קטן.
לכן בנוגע ליכולת של בג"ץ והאליטות השמאל שמגבות אותו לאיים על הרוב במחיר יקר, עולה השאלה: האם יהיו משחקים חוזרים.
ד. ב'אמריקה איקס', מנסים גיבור הסרט וחבריו להגן על השכונה שלהם מפני השתלטותה של אוכלוסייה שאיננה, בוא נאמר, ווייט טראש.
בשלב מסוים הם מציעים התערבות ספורטיבית: אם הם ינצחו במשחק כדורסל, האוכלוסייה, אמממממ, האחרת, תפסיק להשתלט/להסתובב בשכונה שלהם (לא זוכר את הפרטים, ראיתי לפני שנים).
לקראת סוף המשחק, האחרים מתחילים לשחק בצורה מלוכלכת. הגיבורים מבינים שאם המשחק יפוּצץ על ידם, גם אם בצדק, ההתערבות לא יכובד. אז הם מתעלמים מהטריקים המלוכלכים ולמרות זאת מנצחים.
מה קורה אחר כך? הסרט לא מראה מה קורה בטווח המיידי, אבל המאבק לא מסתיים. כן כן, למרות שהם ניצחו.
ה. ההתערבות הספורטיבית היא עוד קונכיה. אפשר לומר שהיא קצת חוקה. חוקה מועילה כדי למנוע מרוב מזדמן לעשות שינויים גדולים. חוקה לא תעזור כאשר הרוב איננו זמני. היא תבוטל או תפורש מחדש.
נביא אני לא, אבל אם להניח שהעתיד בקרוב יתקדם לפי התחזיות, ישראל הופכת ותהפוך ביתר שאת למסורתית יותר. יותר חרדים, דתיים ומסורתיים.
(אגב אם לשפוט לפי ההווה, מסורתית יותר לא בהכרח גוזר ליברלית פחות. ככל הנראה לא פרוגרסיבית, אבל הציבור המסורתי בישראל, שהולך ותופס את תפקיד לשון המאזניים שתכריע בין דתיות לחילוניות, רק הופך ליברלי יותר)
ו. אני לא חושב שבעתיד קואליציות ימין תהיינה בנות תשעים חברי כנסת. ככל ששיווי המשקל הדמוגרפי ישתנה, קווי שבר חדשים יתחזקו המפה הפוליטית תתארגן סביבם (יש האומרים שכל זה כבר קורה).אני מאמין שהפוליטיקה תשמור על איזון ובגדול יהיו שני מחנות בערך שקולים. אבל אין המשמעות שהעמדות תישארנה אותו הדבר. שיווי משקל שונה פירושו של דברים אחרים יהיו בקונצנזוס ונושאים אחרים יהיו במחלוקת. לדוגמא, בישראל של עוד עשרים שנה, אולי לא יהיה וויכוח האם לקנוס אדם על אמונתו הדתית, אלא (בהפוך על הפוך) על גיוס חרדים לצה"ל.
ז. נכון, בעשורים האחרונים בג"ץ הלך והתחזק, אבל לכל קונכיה יש גבולות. מישהו חושב שבג"ץ יעז לפסוק פסיקות אנטי דתיות כשמשקל החרדים והדתיים יגדל עוד ועוד? המחשבה שבג"ץ פוסק לגמרי במנותק היא בעיני שגויה, בג"ץ ידע לרסן את עצמו כשהגזים ממש הרבה יותר מדי.
אולי כן, אולי ההיבריס יעוור את עיניהם. אבל גם בתסריט כזה הדחיה עדיפה: ככל שהאוכלוסיה האחרת תשתלט על השכונה, השבת בג"ץ למימדיו הטבעיים תהיה פחות מסוכנת.
ח. לכן, פשרה היום היא לא בהכרח דבר רע. היא איננה ההזדמנות האחרונה של קואליציה ימנית דתית להחזיר את בג"ץ לתפקידו הטבעי. במובנים רבים ניתן לטעון שזה רק סבב ראשון. פשרה עכשיו תמנע מהמיעוט לבצע מחטפים בלתי הפיכים כעת וככל שיעבור הזמן, כוח הסחיטה שלו ילך ויחלש.
ט. לסיום, מן ההגינות לציין שתיאור השמאל כסחטן בסיטואציה הוא קצת דמגוגי. זה נכון שהשמאל משתמש בכוח האליטיסטי העודף שלו כדי לדרוש משקל-יתר בהחלטות, אבל הוא לא תופס זאת כגזל מאחרים אלא כדרישת צדק בסיסית.
אם כי כאן כבר עולה השאלה: אם לימין יש את כוח הרוב ולשמאל את כוח האליטה, למה דווקא השמאל בוחר באסטרטגיית הסחטן? לשם כך אצטרך פרק נוסף של #משפטיך_תהום, מקומם לא פחות מהנוכחי.
