פסח ככל הלילות כולם

א. בליל הסדר האחרון הסתבר לי שכבר אין בי לחץ.

לא באופן כללי, כן? אני לחוץ מטבעי. כוונתי שנעלם לחץ מאד ספציפי, לחץ של "להספיק את החג".

ב. כשהייתי צעיר יותר, כל חג היה רגע בלתי חוזר, כזה שצריך לאחוז בו ולמצות כל זרזיף. להתפלל את כל התפילות, לעסוק בכל ההגדה, לכוון בכל תקיעה. אולי בקטע ביני"שי פחות מוכר לאנשים מבחוץ, כל חג נתפס כאירוע חד פעמי שיש למצות עד תום, משימה דתית או קיומית: 'להיות' בחג. כל חג.

ג. ליל הסדר הוא מטבעו לילה של משיכת חבל. לילדים יש לו"ז אחד, לרווקים שני, לסבים שלישי וגם להורים יש חיים משלהם (לפעמים). אי אפשר לענות על הרצונות של כולם בלי פשרות. ליל הסדר לעולם לא יהיה גם מעמיק וגם מקיף וגם מונגש לילדים וגם לא ארוך מדי.

עבור הלחץ הביני"שי דלעיל זו מסקנה קשה: ליל הסדר המושלם עליו אנחנו מפנטזים קורה פעם בחיים או לעולם לא.

ד. אבל השמיכה הקצרה נכונה כשאנחנו מסתכלים (כמו המבט שלי כבן נוער) על הלילה הזה הספציפי, של שנת תשפ"ב. זה מובן כמבט של צעירים, אבל המבט הזה חלקי. שכן אדם שניסיון חייו קצר אולי חווה כל אירוע בחדות, הצד השני של המטבע הוא שאין לו פרספקטיבה.

ה. בפרספקטיבה של שנים אני לאט לאט מבין שליל סדר הוא לא רק מה שקרה לפני שבוע, אלא לילה שחוזר כל שנה, שוב ושוב. פסח מבקר אותי כל שנה, וכל ביקור קצת שונה, אבל ההיכרות שלי איתו לא התחילה שנה שעברה ובעז"ה לא תסתיים שנה הבאה. כל לילות הסדר הם שלשלת אחת ארוכה, כפשוטו.

ו. ליל הסדר הוא זה שחוויתי כילד שמקשיב בעיניים קרועות לרווחה או עצומות מעייפות; זה שחוויתי כשכל האחים היו בני נוער ומעלה, רווקים, והדיון היה מעמיק ושזר את כל ההגדה; זה בו אני רוכן אל הקטנים שלי ומספר להם גרסה קצרה מותאמת לגילם, זה בו תורם של הילדים שלי להיות בני נוער; זה בו אני כבר סבא לנכדים עם עיניים פעורות לרווחה.

ז. במבט כזה הלחץ למצות את החג שגוי לא רק משום שאין עליך המלאכה לגמור, אלא כי הלילה הזה הוא רק מופע אחד, משהו שתחווה שוב ושוב. רק ביום אחרון תביט אחורה ותוכל להעריך "איך היה ליל הסדר שלך". כל השלשלת הזו היא ליל סדר ארוך אחד, מיום חג הפסח הזה עד יום חג הפסח הבא עלינו לטובה.

ח. זה נכון גם לגבי יום כיפור וחנוכה ושבועות. אבל זה נכון במידה משמעותית יותר עבור פסח, הלילה בו דור מוסר לדור וסבא לנכד. הקישוריות בין לילות הסדר היא ליבו וטיבו של החג, מרוץ שליחים בו דור מספר לדור.

ט. וכפי שכל לילות הסדר שחוויתי ואחווה הם לילה אחד, כך הפרספקטיבה מלמדת אותנו לחוות - באמת ולא כוורט - את מהלך כל הדורות כלילה אחד.

תארו לעצמכם את עיניו הגדולות של ילד הולך ומתבגרות. איך המבט שלו, שפנה למעלה בקשב מתיישר לאט לאט כשהוא דן עם בני גילו, ואז מושפל למטה כשהוא מספר לבן שלו. תארו לעצמכם את הגל הזה חוזר שוב ושוב, מאה אחר מאה.

הרקע משתנה כל הזמן, מתור הזהב של בתי המקדש, בירושלים עם קרבן הפסח, דרך הגלויות השונות בזמניהן הטובים והרעים. מלבושים, שפות ומנהגים משתנים מסביב לשולחן אבל הלילה הוא אותו הלילה. שוב ושוב ושוב אב מספר לבנו ולבן בנו, את כוח ד' וגאולת ישראל.

י. קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה.