עקרון ההפרכה, האמת, והיכולת לדון

דל"פ: עקרון ההפרכה לא בהכרח עושה את מה שאתם חושבים שהוא עושה

א. תיאוריות סוציולוגיות, לדעתי כל אחת ואחת מהן, עומדות בפני כמה בעיות שלא קיימות במדעי הטבע, וודאי שלא בעוצמה שווה.

בעיה ראשונה, טריוויאלית ביותר ואולי קיימת כמעט במידה שווה במדעי הטבע, היא מורכבות הנחקר. אם החלטנו לדבר על מונח סוציולוגי כמו מזרחיוּת, אין שום בעיה עקרונית באשכנזי שמוביל מחנה פוליטי 'מזרחי', או 'מזרחיים' משוכנזים. אלו תופעות מסתברות למדי. זה הופך את ההיפותיזה שלנו למורכבת, אבל כך גם סוציולוגיה בכללה.

ב. כאמור הבעיה הראשונה קיימת גם במדעי הטבע. היא מועצמת בסוציולוגיה כיוון שאי אפשר להניח חברות בתוך מעבדה. אפשר לחלק שאלונים ולעשות סקרים, אבל מעבדה מספקת דבר מה נוסף: בידוד משתנים. אני יכול לנטרל שדה מגנטי או אפילו כוח כבידה כדי שהם לא יפריעו לשאלת החקר שלי. אני לא יכול לבודד חברה.

כלכלנים, לדוגמה, משתמשים לצורך זה בניסויים טבעיים. זוהי דרך לקחת אירועים מהעבר ולהראות, ברמה גבוהה של וודאות, שהדבר היחיד שהשתנה בהם הוא מושא המחקר שלך. מחקרים כאלו הם הברקות יפות אבל לוקים בבעיה אחרת: כמעט בהגדרה הם לא ניתנים לשחזוור.

ג. בעיה שלישית, עקרונית יותר, עומדת דווקא בפני תיאוריות סוציולוגיות מוצלחות, כאלו שתופסות הכרה ופרסום: מושאי התיאוריה אינם אטומים אלא בני אדם, והם מסוגלים להבין את התיאוריה ולפעול על פיה - או כנגדה.

במילים אחרות, תיאוריות סוציולוגיות עלולות לשנות את התנהגות מושאי המחקר מעצם קיומן (ובעיקר, פרסומן). תיאוריה כזו עלולה להיות נבואה שמגשימה או מכשילה את עצמה.

ד. ניקח כדוגמה אדם שעובר טיפול שמציף אצלו כעס ותסכול כלפי ההורים שלו. האם הטיפול חשף את הרגשות האלו? אולי הוא עורר אותם? אנחנו מניחים שהמטפל רק גילה את מה שכבר היה מודחק, והמטופל שילם עליו מחיר עד כה. אבל אולי הרגשות העמומים האלו לא נחשפו אלא לובו?

אז אותו כנ"ל תיאוריות קיפוח. הן יכולות לתאר תחושות שרבים רבים אוצרים בתוכם בלי שיש להם מלים לתחושה, או אפילו לא מצליחים לשים אצבע על התת-מודע הזה - או שהן יכולות ליצור תחושה כזו, לשכנע את המקופח שזו הדרך הנכונה לראות את מכלול חוויותיו.

ה. על גבי הבעיות הללו, עקרון ההפרכה מתחיל להשמע כמשהו שנחמד אם יהיה, אבל בהרבה מקרים תלוש מהמציאות. הרבה תיאוריות סוציולוגיות יכולות להיות נכונות ולא תהיה לנו דרך להפריך אותן. לא בשל חוסר המשמעות שלהן אלא בשל המורכבות והחמקמקות של הנושא הסוציולוגי.

ו. אבל בלי עקרון כזה אדם יכול לומר דבר והיפוכו, לתרץ תירוצים אד הוק, ולא תהיה דרך לוודא אם יש צדק בדבריו!

זה נכון, השאלה האם הבעיה הזו היא בתיאוריה שלו או במציאות. כי אם היא במציאות, מתברר שהנושא של עקרון ההפרכה הוא לא המציאות אלא היכולת שלנו לשוחח עליה באופן שמאפשר לנו לבטוח באמירות ובכנות של הצד השני. כמו שדביר אומר זה לא עניין של אמת אלא של הגינות.

כלומר ייתכן שהטיעון המדויק הוא: "האמת לא התחייבה לעקרון ההפרכה, אבל בלעדיו לא נוכל לדון".

הצרה היא שלאמת יש כוח, ואם אני מצהיר מראש שנגביל את חקר האמת כדי שתהיה יכולת לדבר עליה, אני פותח פתח לאנרכיה לחלחל שנית. יהיו מספיק מי שיאמרו, לא. אני אלך עם האמת, גם אם המחיר יהיה ביכולת לדון.

ח. מכאן אפשר להגיע לטענה — שאני לא עומד מאחוריה אבל בזמן האחרון תוהה לגביה — שדווקא הימין, סו קולד אמפירי ומחובר למציאות, נוקט לפעמים באסטרטגית השק"קים: שקרים קדושים.

כלומר לפעמים הימין נוקט בסטייה מהאמת הצרופה לא מסיבות אינטרסנטיות אלא מדאגה כנה למבנה החברה ולשלומה. אולי שווה להרחיב על זה בהזדמנות אחרת.

נ.ב.
אם ויתרנו על עקרון ההפרכה כקריטריון המוחלט לידע והבנה, אולי נוכל להשתמש בבן ברית ותיק יותר: קומון סנס. כן, התיאוריה הזו יכולה להיות מסתברת. אין שום טיעון, כשלעצמו, שלא ייתכן אבל היא קפצה את הכריש והפכה מופרכת.

הצרה היא שגם קומון סנס גם אינו מובן מאליו, גם הוא נגזרת של ומוטה מ, הסוציולוגיה עצמה, ונפל פותא בבירא.