א. הזמן משנה דברים, ואי אפשר לעצור את הזמן. כל חברותא מכיר את הדינמיקה שאחרי שעה או כמה שעות משהו בדיון הנוכחי או אפילו בחברותא נגמר. אפשר לנסות להתעקש להחזיק את הרגע ואת הסיטואציה, אבל הדבר שאוחזים בו בכוח הולך ומתעוות, בלה ונובל. כדאמרי אינשי "צריך לפרוש בשיא". מי שלא יודע לשחרר, נידון לטעם חמוץ בפה.
ב. אפשר לתאר את הזמן כפנים שונות של איזו תופעה. היא יכולה להיות על זמנית, אבל הופעה שלה בזמן, תמיד מוגבלת לשבוע או שבעה שבועות. כשכלל הפנים האפשריות הופיעו, הגיע התקופה אל קיצה ואין טעם להיאחז בה.
ג. אבל האם התופעה עצמה יכולה להופיע? לא כפנים של, אלא הדבר עצמו? בין בעל ואישה יש קשר. הוא מתבטא בשלל פנים: ללכת למכולת; שיחות על חינוך; לצאת למסעדה; זמן עם הילדים. האם יש זמן שמבטא את הקשר עצמו?
ג. מקופיא היינו אומרים שלא. הקשר מופיע בכל הימים וכל הפנים. לנסות להופיע אותו עצמו שלא דרך פן מסויים יוצר הופעת מטא, קלושה ודלילה.
ד. אבל אולי דווקא אפשר, וההופעה הזו תקרה במעין מרחב ביניים, בזמן שאיננו זמן. כשיושבים למפגש עם חברים מתישהו יגיע הזמן להיפרד. הזמן מיצה את עצמו. אי אפשר להילחם בזה, אבל אפשר להתחכם. אפשר "לגנוב עוד דקה אחרונה".
ה. כאשר היינו ביחד עשינו דברים מוגדרים: דיברנו, למדנו, נאנחנו אנחנה קולקטיבית. ברגע שנגמר אפשר לגנוב עוד דקה. בסיום תקופה אפשר לגנוב עוד יום. לגנוב דווקא: הזמן הזה הוא חלק מהזמן הרגיל, אבל גם לא. מטי ולא מטי.
לזמן הגנוב אין ולא יכול להיות תוכן מוגדר. הרי כבר מיצינו את הפנים השונות של המפגש. מה מופיע ברגע הגנוב? עצם הרצון, עצם הקשר. לא פן ספציפי שלו אלא הוא עצמו.
ו. וברור, אם הפנים השונות של המפגש ממצות את עצמן, את הרגע הגנוב אי אפשר למשוך. הוא פג במהירות גבוהה בהרבה. דקה אחת, יום אחד ולא יותר. אי אפשר לגנוב יותר מדי, אחרת זו כבר לא גניבה וכל החוקים הרגילים של זמן חלים עליה.
ז. זה סודם של שמיני עצרת, השמיני שאחרי שבוע, ושל חג השבועות, יום החמישים.
מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו: עֲשׂוּ לִי סְעוּדָה גְּדוֹלָה. לְיוֹם אַחֲרוֹן אָמַר לְאוֹהֲבוֹ: עֲשֵׂה לִי סְעוּדָה קְטַנָּה כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִמְּךָ
