החיים, כאילו היו סדרה
א. לפני ארבע שנים בערך, נפתחה קבוצה העונה לשם "מבקרים את החיים כאילו הם סדרה". בקבוצה סקרו חדשות, אבל באופן קצת משונה: התייחסו אליהן כאילו הן סדרת טלוויזיה, בדרך כלל גרועה. הקבוצה נשארה על אש נמוכה למשך לא מעט זמן.
ב. בשבועות שלאחר פרוץ המלחמה, הקבוצה פשוט התפוצצה. אינספור מצטרפים חדשים העלו המוני פוסטים בתימה של "הצילומסך מהחדשות הוא קטע מטומטם מתוך סדרה נחותה". מתישהו הבנתי שיש בתופעה משהו מעבר לאופנת רשת: הקבוצה ענתה על צורך ציבורי, קטן ומטופש ככל שיהיה. אבל איזה צורך, מעבר להפוגה הומוריסטית?
ג. בעומדו מול המציאות המעשית הכאוטית-תמיד האדם חושף (או יוצר) סדר ומקצב. לסדר הזה יש כמה פנים שונות, ולכל פן האופי המיוחד שלו: השכל מלמד אותנו חוקים; המוסר מצווה אותנו צווים; הרגש מספר לנו סיפור.
ד. הסדר שמעניק לנו הסיפור הוא סדר מימטי (מלשון meme), כלומר סדר של תבניות שחוזרות ומשכפלות את עצמן: ככל שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים שלנו הוא כבר סיפור מוכר ונפוץ, הוא מעניק לחיים שלנו יותר ויותר תחושת פשר ומשמעות. הנער מספר לעצמו שהוא מורד; המדען שהוא חלוץ; תלמיד חכם מתקן עולם; הנשוי הוא עמוד השדרה של החברה היצרנית. כל סיפור כזה כבר סופר אינספור פעמים בעבר, וכשאדם מפרש לעצמו את חייו בהשראתם, הוא ממקם את חייו במרחב בעל משמעות.
ה. כפי שטען יהל גמליאל, סדרות הן פשוט השפה המודרנית של הסיפור. פעם היו משווים הכל לרומי או לאודיסיאה? היום יש לנו נטפליקס.
על גבי האבחנה הזו, אני רוצה לטעון שההתייחסות למציאות דווקא דרך סדרות, אפשרה משהו נוסף, קונקרטי יותר.
כאשר אדם עובר טראומה, העובדות החדשות, הפוצעות, לא מסתדרות עם הסיפור שסיפר לעצמו עד היום. הסיפור הישן מתנפץ, ואיתו תחושת העצמי של האדם. ללא סיפור קוהרנטי האדם חש אבוד. לכן אחד הצעדים החשובים בריפוי הטראומה וצמיחה פוסט טראומטית, הוא איחוי מחדש: לאסוף את המציאות החדשה לכדי סיפור חדש, מתאים יותר.
ו. ההתייחסות לחיים כאילו הם סדרה איפשרה למשתתפים עוגן סיפורי, מול מציאות שהיתה לגמרי מחוץ לטווח הסיפורים שהם מכירים. הסיפור שהם סיפרו לעצמם עד המלחמה, כָּלַל בדרך כְּלָל אנשים שקמים בבוקר והולכים לעבודה. טנדרים ועליהם חמושים דוהרים ברחובות - פשוט לא השתלבו בסיפורים שהם היו רגילים לספר לעצמם על החיים שלהם, או על המציאות בכלל.
איפה הם כן הכירו תופעות כאלו? בסדרות. בעוד החיים היומיומיים היו יחסית בטוחים, בסדרות הופיע כל המודחק: האלים, המסוכן והשברירי. לכן הסיפור הראשוני לגבי המלחמה שאנשים מערביים יכלו בכלל לספר לעצמם — על כל האירוניה והמודעות העצמית שבו — הוא שהם מביטים, מהצד או מבפנים, על סדרה גרועה בנטפליקס.
ז. לא שמישהו באמת חושב שהחיים שלו הם סדרה, כן? המבט המשועשע והאירוני מאפשר להם לאחוז בשני הקצוות: להתייחס למציאות כאילו היא סדרה, מתוך מודעות שהיא, ובכן, המציאות. מצד אחד - אין להם שום יכולת להכיל את המציאות בְּסיפור מוכר. מצד שני - אין ספק שהמציאות הזו אכן קרתה ואף ממשיכה לקרות. האירוניה וההתבדחות מאפשרת לשהות באופן זמני בשני המקומות.
ח. לאחר כמה חודשים של פעילות מוגברת, הקבוצה האטה חזרה (אל דאגה, עדיין עולים כמה פוסטים ביום). מן הסתם הטרנד הרשתי מיצה את עצמו, אבל כנראה לא רק. סיבה נוספת היא שהפסיחה על שני הסעיפים היא פתרון זמני. עם חלוף הזמן, המציאות החדשה מופנמת באופן זה או אחר. האדם משכיח ממנו את האימה, או מקבל אותה כחלק מחייו. הוא לומד לטוות סיפור חדש.
ומה הסיפור שהוא מספר לעצמו אז?
לא מציאות של מארוול
ט. בשנה הראשונה של המלחמה, הפך לפופולרי שיר של "התקווה 6", בשם "גיבורי על". בשיר הזה, סיפורם של אנשי המילואים סוּפר מחדש כדמויות רגילות ביום יום, וכשמגיע רגע חרום הן רצות עם גלימת מילואים ירוקה להציל את העולם. החברה, לפחות זו שסביבי, הדהדה את השיר וההשוואה בין מילואימניקים וגיבורי על. חוץ מלהשמיע את השיר בלופים, ראיתי את ההשוואה גם בפוסטים, מאמרים ועל חולצות שהוציאו לכבוד מילואימניקים ומשפחותיהם.
י. עכשיו, לרוב גיבורי העל יש שתי זהויות: זו היומיומית והרגילה, ומולה האלטר אגו שלהם, בו הם גיבורי על. בכך, הם תמיד מנהלים חיים כפולים: סופרמן הוא גם קלארק קנט ובאטמן הוא גם ברוס ויין.
הרבה פעמים ההפרדה הזו בין שתי הזהויות - הגלויה והסודית - מניעה את העלילה. אבל חוץ מפלפל עלילתי, יש לה גם משמעות תימטית: היא מפרידה בין המציאות הרגילה, של פיטר פארקר, לבין מציאות העל, של ספיידרמן. חיי היום יום לחוד והאקשן לחוד. נכון, הרבה פעמים העלילה מטיחה את שני המישורים זה בזה, אבל בדרך כלל ההפרדה נשמרת.
י"א. השיר "גיבורי על" מדגיש את תימת הזהות הכפולה. הוא מתאר את הפלא בו מתוך מורה לתנ"ך מגיח חייל בגבעתי. מדגיש את חיילי המילואים כבעלי חיים כפולים, נפרדים. כשמונף הדגל הם עוברים מהאגו אל האלטר אגו, מברוס וויין לבאטמן:
יֵשׁ לְכֻלָּם אָרוֹן נִסְתָּר, אוֹ אַרְגַּז גָּדוֹל מְאֻבְזָר
יֵשׁ בּוֹ סֵט שֶׁל מַדִּים וּגְלִימַת מִלּוּאִים מוּכָנוֹת תָּמִיד לָאֶתְגָּר.
י"ב. נראה אם כן שהסיפור של "ישראלים כגיבורי על", עושה חצי צעד קדימה. הוא כבר לא אומר שהאירועים האיומים הם אך ורק סדרה בנטפליקס. הוא מודה בהיותו של האיום מציאותי - אבל עדיין תופס את האיום כמציאות נפרדת. שירות מילואים הוא רגע מיוחד, נבדל מחיי היום יום. להיות מילואימניק הוא אלטר אגו של חיים מערביים רגילים ובלתי מופרעים.
או אם נספר את הסיפור בפשטות: בדרך כלל, יש בישראל מציאות רגילה ושלווה. לפעמים נפתח שער בין-מימדי וממנו מגיחות מפלצות. כשזה קורה, כל האנשים היומיומיים עוברים לזהות אחרת, מילואימניקית, ומצילים את העולם.
י"ג. ההבדל שהסזכרנו מוקדם יותר, בין 'הסבר שכלי' לבין 'סיפור' הוא לא סמנטי. סדר שכלי וסדר סיפורי עובדים בדרכים שונות.
אחד ההבדלים הוא שסיפור גמיש יותר מאשר הסבר שכלי או אידיאולוגיה. הוא מסוגל יותר להכיל מוטיבים סותרים, מה שמאפשר 'סיפורי ביניים': בין שני סיפורים מרכזיים ועקביים, יכול להתקיים סיפור שמשלב מוטיבים משני הצדדים, ועדיין חזק מספיק כדי להיות סיפור החיים של אדם.
י"ד. לדוגמה, בין הסיפור "אני פטריוט שאוהב את ישראל" לבין "אני קוסמופוליטן שמתעב אותה" יכול להתקיים סיפור ביניים של "דווקא בשל אהבתי לישראל אני מעביר עליה ביקורת". באופן כזה אדם יכול על פני הזמן להחליק מפטריוטיות לשנאה פעילה, כשהוא שוהה כמה שנים בתחנת המעבר של סיפור הביניים.
ט"ו. שלא אובן לא נכון: סיפור ביניים יכול להיות יציב, ואנשים יכולים להעביר חיים שלמים בסיפור של "מבקר את ישראל דווקא כי אני פטריוט". עצם היות הסיפור באמצע לא הופך אותו אוטומטית לתחנת מעבר גרידא.
לדוגמה — שאפשר להתווכח עליה בתגובות אם תרצו — מבחינה רב דורית, מסורתי הוא סיפור ביניים יציב בין דתי לחילוני, אבל רפורמי הוא סיפור ביניים לא יציב בין יהדות להתבוללות. כלומר - משפחה מסורתית של אבא בן ונכד שנשארים מסורתיים, נפוצה בהרבה ממשפחה רפורמית מקבילה .שאלת היציבות של הסיפור נובעת מאספקטים אחרים ולא מהיותו בין לבין.
ט"ז. אם נחזור לסיפור המילואימניק כגיבור על, קל לראות שהוא סיפור ביניים. בין "זה לא קורה לי באמת, זו רק סדרה" לבין קבלה מלאה של המצב המאיים והשביר. מצד אחד זה כן קורה כאן במציאות. מצד שני זוהי מציאות נבדלת, פנטסטית של גיבורי על.
לא רק שהוא סיפור ביניים, הוא גם לא יציב. אפשר להחזיק בו אולי בשנה הראשונה למלחמה. ככל שברור שבעצם הרבה מאד אנשים חיים בשני העולמות ("אם כולם גיבורי על אף אחד לא גיבור על" הסביר כבר הנבל סינדרום ב"משפחת סופר על") ועוד יותר — ככל שברור שאין סוף תָחוּם לסיפור: שגם אחרי המלחמה חלילה יישארו חטופים, יהיו אקסטרא מילואים, ואף אחד בעצם לא יודע איך למחוק את האיום העזתי — מסתבר שאין שני עולמות נבדלים. יש, חד וחלק, עולם אחד ובו (גם) אימה וסכנה ושבריריות.
(במבט זה אפשר לתהות: אולי סוגת גיבורי העל היא לתקופה שלנו, מה שהיתה טרילוגיית מלחמת הכוכבים לתקופת המלחמה הקרה. כפי שמלחמת הכוכבים חתמה בלי דעת את התקופה בה היתה אימפריה מרושעת אחת מול הכוחות הטובים — היקום הקולנועי של מארוול חתם את תקופת הקשתות הזהובות, בה חווה המערב בטחון כמעט מוחלט. בה ניו יורק יכולה להיות מאויימת רק על ידי חייזרים, כי יש הפרדה מלאה בין האיום הבדיוני לבין חיי היום יום. סרטי גיבורי העל היו בעצם מסיבת פרידה מהעולם הבטוח ההוא)
