א. התקופה שלנו אוהבת את החולשה שבאדם. כן, זו הצגה מעט דמגוגית של העמדה: יותר משחשוב לנו לחבק את החולשה, חשוב לנו להדגיש את המחיר ששילמו דורות קודמים על כך שנלחמו בחולשות שלהם והדחיקו אותן. אנחנו לא בעד להיכנע לחולשות שלנו חלילה (לפחות לא את אלו שטרם סיווגנו מחדש כלא-חולשות). אבל כן להבין אותן, לתת להן מקום.
יותר מזה! דווקא כשנעשה זאת ההבנה וההכלה יאפשרו לנו באמת להתמודד עם החולשה (כמה נוח).
ב. כמו בהרבה וויתורים אחרים, קל יותר להבחין במחיר הגלוי: הבחירה לתת לחולשות של האדם מקום, משמרת אותו כחלש בתחומים ידועים. אנחנו בוחרים באופציה הזו פחות או יותר בפיכחון ובראש מורם. בעינינו זה מחיר סביר לכך שלא ניאבק בחולשה שלנו באופן שעלול לסרוט לנו את הנפש ולהכניס אותה תחת מכבש חזק.
ג. אבל אולי יש מחיר סמוי יותר, עליו אנחנו פחות נותנים את הדעת. ישנן חולשות (אמנם, לא כולן) שלמרות הכותרת הרשמית שלהן ואולי בגללה, הן מאד חזקות. חזקות במובן שיש להן כוח מולנו. אם לא נלחמים בהן בחוזקה, לא רק שהן מחלישות אותנו בסקטור שלהן. כאשר נותנים להן מקום, מבינים את המוטיביציה הבסיסית שלהן וכו' - הן הולכות ומרחיבות את השפעתן הלאה.
ד. כאשר אני מחבק חולשה ומבין את היסוד האמיתי שלה.כאשר יש לה קול שווה ולגיטימי כמו שאר חלקי האישיות שלי, הטובים והרעים גם יחד, החוזקות והחולשות - מסתבר פתאום שלחולשה יש המון דומיננטיות. היא צועקת יותר בקול מהרצונות הטובים שלי או מהחוזקות שלי. היא חולשה במובן שהיא מחלישה אותי. אבל לגבי לעצמה? אוהו כמה כוח יש לה.
ה. זה קצת כמו הכוח והעוצמה המבהילים שיש לפעמים להומלסים. דווקא משום חולשתם וההרחקה מדרכי החיים, דווקא משום שאין להם חשבון בנק - כשאפגוש אותם פנים אל פנים במדרכה צרה, אני זה שאפנה להם את הדרך.
ו. אם, סתם לדוגמה, יש לי חולשה הידועה כעצלנות, ואני לא מנסה לדכא אותה (שהרי זה יסרוט את הנפש, שהרי יש כנראה שורש אמיתי להתנהגות הזו) - פתאום מבחינתי, אני קודם כל עצלן, זו המידה שמגדירה אותי ודומיננטית אצלי. העצלות מאפילה על הצדדים החיוביים שלי. היא מתזמרת את סדר היום, ומעוררת עוד חולשות מרבצן. המחיר שאני משלם בבחירה שלא להילחם בה בכוח, לא נשאר בתחום העצלנות בלבד. הוא הולך, תופס מיקרופונים, וקובע לי את כל סדר היום הנפשי, על כל המשתמע.
