א. רבים היו רעשי המלחמה בצפון. למדנו לזהות מתי נפלו קטיושות בקרית שמונה ומתי רקטות בגולן; הבדלנו בין הפצצות חיל האוויר הישראלי לבין הבומים של התותחנים. אבל רעש אחד ליווה את כל המערכה מלמעלה: חלש, דק ומציק נורא נורא. הזיק ריחף מעלינו יומם ולילה. לא בכל תקופה ולא בכל רגע, אבל פעמים רבות רבות נשמע קולו מעלינו. קולו של השומר מזמזם מלמעלה ומזכיר לך שהתקופה לא בטוחה. שתמיד יש צורך בעין צופה.
ב. הקול הזה לא היה רם ולא מבעית כמו האחרים. לא היתה לו שום השלכה מעשית (בניגוד ליעף של מטוסי קרב שהקדים הרבה פעמים אזעקות). היה אפשר לחשוב שנתרגל אליו ואכן התרגלנו במובן מסוים. אבל יחד עם ההרגל באה והתיישבה על החזה עקה קבועה. כזו שגורמת לְהורים לא להירדם בלילה גם כשהגוף משווע לישון. עקת המלחמה.
ג. וככל שהעקה הזו התמידה, התווסף לקרשנדו המלחמה עוד תו אחד. גבוה, חודר שריון ואף פעם לא מרפה. לא רק אימהות לחיילים בעזה נרדפו על ידו. גם מי שחייו המיידיים לא הושפעו; שאין לו קרובי משפחה בסכנת חיים — גם את עצביו מרט מצב החירום. כמו שעון מעורר, קול זמזום חד ומציק קורא כל הזמן: שייגמר כבר. שמישהו יְכָבה שמשהו יפסיק שלא נצטרך לשמוע את הזיק מזמזם למעלה אפילו עוד פעם אחת.
ד. ככל שעברה המלחמה גברו הקולות לסיים אותה. היה מרתק לראות איך אנשים שונים הגיעו לאותה המסקנה, איש איש מנימוקיו שלו. כי הממשלה; כי החטופים; הסולידריות; הכלכלה; המעמד הבינלאומי; כי אין פתרון; כי עד עכשיו לא הצלחנו; כי צה"ל אלים מדי; כי הוא צמחוני מדי. ככל שאדם היה שייך יותר לצד הליברלי הוא קרס יותר מהר* - אבל בגדול, משמאל לימין, השורות קרסו אחת אחרי השניה.
(*ליברלים שדווקא בשל הליברליות שלהם בעד המשך הלחימה – כן, אתם קיימים ואני עוקב בפייסבוק אחרי ארבעתכם).
ה. בהתחלה תפסתי את הקריסה הזו כשחיקה קלאסית. מאד קשה להמשיך לבזבז משאבים על לחימה. קשה להמשיך לגרוף את השלג מהגג וקל יותר לשקר לעצמך שיהיה בסדר.
בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב שעייפות רגילה (אף שהיא וודאי קיימת) היא לא הסבר מספיק טוב. אופי הקריסה, האופן בו היא מדבקת, הרצון הנואש לתרץ אותה — מצביעים על משהו שונה.
ו. אחד החסרונות של השיח המודרני הוא מחיקתו הכמעט מוחלטת של שיח המוסר. 'טוהר המידות' מצטמצם פחות או יותר לדרישה מפוליטיקאים בנוגע לשדה המנהלי (אל תקחו שוחד; אל תטו מכרזים). לגבי אדם מן השורה יש לנו רק תביעה שלא יפגע באחרים. בכל עניין שמעבר לזה - השיח הפסיכולוגי מחק לגמרי את השיח המידותי. אין לגיטימציה להעלות על נס התנהגויות נכונות ולא נכונות כמשהו שמן הראוי שכל בן תרבות ינסה לעמוד בהן.
ח. בפריזמה הזו, הלשון הדתית מציעה לנו מושגים שנעלמו מהשיח המחולן. כשמאמצים אותה, אפשר להבין שנפילה אל הכניעה לא באה מחולשה גרידא אלא מכוח חזק יותר: יצר הרע.
ט. אתם מבינים, יש כמה סוגים של יצרים רעים. סוג אחד הוא עצלנות שהוא אכן יצר רע פסיבי. פשוט קל יותר להמשיך לישון.
אבל יש גם יצר רע אקטיבי. יצר כזה, בשונה מהעצלנות, הוא לא רק מכנה משותף נמוך שקל ליפול אליו. לדוגמה, יצר המין הוא קול דוחק, מפתה ומאיים. הוא תוקף אותך באלף דרכים. מוצא תירוצים חדשים לתאוות וותיקות. בקצרה, יצר אקטיבי הוא כעין מישהו שעובד 24/7 בלשכנע אותך לעשות את הדבר שהיה עדיף שלא תעשה.
י. נדרש כוח רצון עצום כדי לדחות יצר רע אקטיבי שכזה. אם דחית טיעון אחד הוא יבוא עם אחר. אם לא הצליח לו היום הוא יחזור מחר. כמו הארי פוטר משכנע את דמבלדור לשתות את הרעל במערה, הנימוקים שלו יכולים להיות שונים, אפילו סותרים, אבל המטרה נותרת תמיד זהה. במקרה שלנו, אם נקרא לילד בשמו, אני הולך ומשתכנע שיש באדם יצר רע של תבוסתנות, של כניעה. כניעה זו היא תאווה. כוח דוחק וכובש. היא כבר לא האמצעי אלא המטרה ורק הנימוקים לה משתנים.
י"א. מתנגדי המלחמה מדברים בגנות הזעם והרצון לנקמה. לטענתם, רגשות אלו מערפלים את המחשבה ושיקול הדעת. הדם ההולם ברקות גורם להחלטות פזיזות.
אמנם יש בדברים אמת, אבל צריך לזכור שגם תבוסתנות היא יצר, גם אם תווי האופי שלה אינם בוערים כמו זעם. עדיין גם היא אקטיבית, יוזמת, נחושה, ותשתמש בכל טיעון, רטוריקה או רגש כסדק שיאפשר לה לחדור פנימה ולערפל אותך. ובניגוד לזעם שקהה כחלוף הזמן, תאוות התבוסתנות רק מתחזקת ככל שהזמן עובר, והיא מטביעה בשטפה כל היגיון וכל אינסטינקט שרידה.
י"ב. אם כן ישנו כאן נושא של עבודת מידות: נדרש אומץ — מהסוג האפור, לא מהסוג של אקשן מלהיב — לעמוד מול פיתוי היצר. מול הקול שלוחש לך שהכל יהיה טוב יותר אם רק תיכנע.
ועבודת המידות הזו היא לא רק בתוך האדם פנימה. נכון שגם בפנים. נכון שכל מידה טבועה בתוך האישיות שלנו, אחרת לא היתה מידה. אבל מידת האומץ והמאבק בתבוסתנות הם גם נושא ציבורי. אפילו אומץ יכול להיות מדבק, ותבוסתנות מקל וחומר. ככל שמרימים התבוסתנים את קולם, נשברים עוד ועוד מעגלים ומצטרפים אליהם, עד שהציבור/האומה/האזרחים - מאבדים את היכולת לעמוד בזמזום המטריד של הזיק.
י"ג. לכן כנגד המידה הרעה הזו, היצר הזה, צריך להעמיד אומץ לב, ובעיקר חוסן ועקשנות. צריך להעמיד, ציבורית ואזרחית, את הקול ההפוך: כן, אנחנו מוכנים לשאת בזמן שיעבור. כן, אנחנו מוכנים לשלם עוד מחירים, כדי להבטיח את חייהם של אחינו וילדינו בשנים שיבואו. אם יש לנו ביקורת על ההנהגה, היא קריאה להילחם יותר ברצינות, לא להרים ידיים. לא רק אויבינו הרצחניים יודעים לחיות את הצומוד, אלא גם אנחנו, מתאוות החיים ולא בשם הג'יהאד. יש בנו את הכוח כי זה הדבר הנכון והצודק, וגם כי אין לנו ברירה.
חרדת המציאות
א. גם אם השתכנענו שתבוסתנות היא יצר, קשה בהרבה להבין מדוע. ברור לנו למה יש יצר של אכילה: שורת הרווח שלו ברורה. גם יצר פסיבי כמו עצלנות מובן - יותר קל לא לעבוד. אבל יצר של תבוסתנות הוא קאונטר אינטואיטיבי. למה שמישהו ירצה, אקטיבית, להפסיד?
ב. יותם החכם ציין פעם שמתכנתים אמיתיים™ אוהבים לכתוב קוד, ולעומת זאת ממש שונאים שני דברים: ניהול התשתית (רשתות, מחשבים, המכונים בתעשיה "ברזלים") וממשק משתמש - UI UX ושאר קללות. מה שמאפיין את שני החלקים האלו, בניגוד לקוד, הוא ששניהם ממשק עם העולם האמיתי והמלוכלך. מצד אחד זיכרון מחשב שפתאום נגמר, תעבורת רשת איטית וכדומה - ומצד שני יוזרים שעושים את כל הדברים הכי מטומטמים שאפשר להעלות על הדעת, ובכלל, צריך *להסביר להם דברים* (בררר).
ג. בתווך שבין שני הגבולות האלו, ובהתעלם מהם, מתכנת נמצא בעולם מופלא, בו הוא כמעט כל יכול. מה שיחליט יהיה, ומה שלא לא. בתוך הבועה הזו המגבלה היחידה היא בחירותיו וכשרונותיו. אף אחד אחר לא מפריע. לא סתם התוכנה הראשונה שכל מתכנת לומד היא איך להדפיס את המילים Hello World. תכנות הוא חווית בריאה, כל יכוֹלוּת.
ד. העולם הסטרילי הזה, הוא דימוי ודוגמה למה שאפשר לכנות העולם ההומניסטי. במובן שהוא כל כולו מעשה ידיו של האדם.
העולם הזה מגיע להישגים מופלאים. במינוחים ישראליים - ממנו מגיעים הישגים כמו ההייטק, הביפרים או שליטה מבצעית בשמי איראן. ההישגים האלה הם גם שורש הבעיה. כי אתם מבינים, ההצלחה הזו ממכרת. אתה רגיל שהכל בידיך. שהכל נשלט.
ה. בדומה לזה, השלום הליברלי, אותו מצב בו סכסוכים נפתרים בבחירות ומקסימום בבתי דין, במקום ובאש ועופרת - הוא הצלחה כבירה. רק שזו אליה וקוץ בה כיון שהוא הופך להיות מובן מאליו, סטנדרט הזהב:
"שם, בפינה נעימה זו, עסקו בענייניהם המתוקנים היטב, ויותר ויותר הסיחו דעתם מן העולם שמחוצה להם, הרוחש יצורים אפלים, עד כי הורגלו לחשוב שהשלום והשפע הם אורחות חיים בארץ התיכונה, לחם חוקו של כל עם בר־דעת"
ו. מתוך ההתרגלות לתחושת הכל יכולוּת, צומחת גם חרדה, שאולי אפשר לכנות 'חרדת המציאות'. המציאות, הרי, בלתי נשלטת. יש בה אין סוף גורמים שלא תלויים בך, ולא תוכל להסדיר. כפי שמתכנת סולד ממשתמשים, איש הטכנולוגיה הליברלי נרתע מחוסר הסטריליות.
ז. ומה כולל חוסר הסטריליות? ובכן, הרבה מאד. תמרון מלא איננו סטרילי, שכן אינו נשלט באותה רמה של מבצע נועז של חיל האוויר. הבוץ העזתי או הלבנוני איננו נשלט לכן עדיף להתנתק ממנו, לנעול את השער ולזרוק את המפתח. שלטון צבאי הוא טאבו שכן מה פחות סטרילי מניהול הביוב של עזה. גם במישור המוסרי מתפתחת סלידה מהכרעות קשות - בין אם זו ההכרעה בין חיי החטופים לחיי ילדי העוטף. בין אם, להבדיל, ההכרעה בין חי אזרחים מעזה לחיי אזרחי ישראל.
ח. האתגרים הבוציים, כמו הדילמות המוסריות, מפחידים משום שהם שמים תחת אור הזרקורים את חוסר ההיתכנות של שליטה מוחלטת. אתה לא יכול לנהל מלחמה סטרילית כמו שהיית רוצה, בה כלי טיס מבהיקים באוויר ולוחמים נאים חותכים באויב כמו כירורג מיומן. אתה לא יכול לפגוע אך ורק בלוחמים. יהיה, על אפך וחמתך, נזק אגבי של אזרחים - לפחות אם תרצה לנצח במלחמה.
למה בעצם אתה לא יכול? כי העולם גדול ובלתי ניתן לאילוף. כי יש משמעות לכמות, לגיאוגרפיה, לפיזיקה וללוגיסטיקה. מעל לכל - כי גם לאויב יש סיי.
י. פתרון אפשרי לחרדת המציאות הוא לחתוך הפסדים. אם המלחמה תסתיים, יהיה אפשר להפסיק להתעסק בדברים שאנחנו לא מחבבים, ולעסוק בדברים בהם אנחנו שולטים. להותיר את הכאוס בחוץ ולשוב לעסוק בסטרילי. אם נשכח את הדברים הבלתי נשלטים ונתעלם מהם, הם יהיו כְּלא היו. זו הרי תמצית אשליית השליטה.
י"א. מלחמה משמעותה שיש עוד כוחות חוץ ממך, שלא מצייתים למערכת החוקים שלך. סיום המלחמה, בכל דרך, היא סיום המצב הבלתי נסבל בו יש אלמנטים בלתי נשלטים בחיים המודרניים שלנו. כמו שתאוות האכילה מובנת כי אנחנו מרוויחים דרכה מזון - תאוות התבוסה יכולה להיות מובנת שכן יש בה שורת רווח - אנחנו משיגים בעזרתה שליטה, או לפחות אשליה כזו.
י"ב. כאן תרשו לי להתעכב: יש בניסוח של "חרדה" משהו פסיכולוגיסטי, וממילא מתנשא ובלתי נסבל. עד כאן תיארתי את היצר הזה כפשוט חולשה עיוורת. עדיף ונכון יותר לתאר אותה ככוח אמיתי.
בעקרון, שלטון האדם על המציאות הוא דבר נהדר שהביא לאנושות מתנות כמו רפואה מודרנית, מזון זול, תקשורת מהירה ויישוב סכסוכים בדרכי שלום. בשפה של הרב סולובייצ'יק, הדמות ששולטת ומעצבת את המציאות היא "איש ההדר". יש יופי ביכולת של האנושות להקים שמורות סטריליות, בהן קורים דברים מכוונים ומסודרים יותר מאשר הכאוס שבחוץ.
חרדת המציאות באה להגן על היופי וההישג הזה. היא לא חולשה אינפנטילית אלא ניסיון (אולי כושל) לשמר מפעל משמעותי של האנושות. במובן הזה, בשורשה (ורק בשורשה) היא חיובית.
יותר מזה: השלום הליברלי יוצר חיים יפים. חיים בהם לא צריך כל רגע להיאבק על עצם הקיום הפיזי. חיים בהם יש חופש להתרכז ביצירה ומשפחה.
הבעיה מתחילה כשכל אלו הופכים, כמו אצל ההוביטים למעין זכות מוקנה. כשאדם מתרגל לחשוב שאין במציאות שום תסריט שיפר אותה. וכשהמציאות מתהפכת והמעטפת נפרצת, האדם נשבר:
כְּבָר קָרוֹב לְשָׁנָה קָשֶׁה לְךָ לִנְשֹׁם
יֵשׁ עָנָן מְרַחֵף וְיֵשׁ דֶּגֶל אָדֹם
אַתְּ אָמַרְתְּ זֶה סִיּוּט לַעֲשׂוֹת אָמָּנוּת
שֶׁיִּקְּחוּ כְּבָר אֶת כָּל הֲלִחְיוֹת אוֹ לָמוּת
וְאוּכַל בְּפַשְׁטוּת לֶאֱחֹז בַּמְּצִיאוּת
לְגַדֵּל יְלָדִים לַעֲשׂוֹת חַקְלָאוּת
(חי אפיק, "דגל אדום" מהאלבום "שירים מהמפעל" שיצא שנה שעברה. המילים, אגב, נכתבו לפני שבע שנים)
י"ג. נוהגים לומר שאמונה בקב"ה יכולה לגרום לאדם אובר-ביטחון. הוא מוכן לעשות מעשים מסוכנים בואכה אובדנים שהרי "תמיד יהיה לי טוב". וזה אכן בור שאפשר ליפול בו.
אבל הצד השני הוא שאמונה משחררת את האדם מאשליית השליטה המוחלטת. אדם מאמין (אמור) להתנהל תמיד מתוך מודעות שיש גורמים מחוץ לו. הרי הקב"ה גדול יותר ממעשיו ודיעותיו. אדם שזוכר זאת, אף פעם לא אמור לשקוע לאשליית שליטה. ממילא, אין בו גם את חרדת המציאות. המציאות גדולה יותר ממני, ולרגע אין לי הווא אמינא הומניסטית שאני חי בעולם שאני כוננתי. אף פעם לא אומָר "לי יאורי ואני עשיתיני".
לכן, יצר התבוסה מופיע יותר ויותר ככל שאלוקים נעלם מהתמונה. ככל שאדם יותר הומניסט ויותר ליברל — יומרת השליטה, שבר המלחמה וחרדת המציאות שמתורגמת לתאוות תבוסה, הולכים וגדלים.
י"ד. (בכנות? אני לא מרוצה מההסבר הזה ליצר הרע התבוסתני. גם אם ההסבר מצליח ללכוד כמה מופעים של התבוסתנות, הוא יותר מדי מיחזור של מחשבות קודמות שלי. ההבנה שתבוסתנות היא יצר, חדשה לי, ומן הראוי שתוביל למשעולים חדשים. אבל זה מה יש, בינתיים)
