על העצלנות

אדמו"ר הזקן, ממש בתחילת התניא, מדבר על חלוקה של היצרים לפי ארבעת היסודות. אש -גאווה. מים - תאווה, רוח - ליצנות, עפר- עצלות.
הגם שנראה לי מובן שאלו ארבע קשיים מידותיים איתם האדם מתמודד, הרי בכל הנוגע לרוח ועפר (ליצנות ועצלנות) יותר קשה להבין, בוא נאמר, מה התאייווה שבזה. עצלנות היא לא תאייווה. היא פשוט, ובכן, עצלנות.

ואתמול פתאום חשבתי שעצלנות היא אינרציה, כלומר הרצון שדברים יישארו על עומדם. אנחנו בדרך כלל מתייחסים לאינרציה בשלילה (מקסימום מעדיפים אותה על מהפכנות מחריבה, אם אנחנו שמרנים). אבל אולי יש כוח עמוק בתוך האינרציה, והוא ההיות המוחלט.

הארץ (יסוד העפר) לעולם עומדת. כלומר קיומה הוא מוחלט, ומביע את המוחלטות שלו.  העפר דובר את הצידוק המלא והאבסולוטי של ההיות כפי שהוא. ממילא אין שום רצון לזוז, לשנות שינויים. כביכול העפר אומר "כל מה שברא הקב"ה טוב מאד. מה אתה ומי אתה שתשנה. הנה הכל הווה, כאן, נוכח, לא צריך שום דבר אחר".

[בניגוד לראשונים שראו בעובדה שהארץ באמצע כל הגלגלים הוכחה לזה שהיא הכי נמוכה ולכן גם הכי פחות חשובה, מהר"ל משתמש בדיוק בטיעון הזה כדי לומר שהארץ הכי חשובה, כי היא הכי באמצע, היא לא קצה, היא לא צד אלא הכל, והדברים מתאימים] 

ולכן שורשה של העצלנות עמוק מאד, ולכן הכוח המושך שלה כל כך חזק. לכן, בקיצור, היא תאייוה.