למה בעצם להרוג את כל הג'ינג'ים?
א. אפשר להתווכח אם בג"ץ הוא זה שיפסוק שצריך להרוג את כל הג'ינג'ים או הכנסת תחוקק חוק כזה, ובמקום הוויכוח הזה אפשר לתהות - למה דווקא ג'ינג'ים? למה לא בעלי שער שטני? או חום בהיר נוטה לזהוב?
אפשר לומר שג'ינג'ים הם קבוצה קטנה ולכן עלולים להתעמר בהם. הבעיה היא שיש פה הנחת המבוקש: *אם* הג'ינג'ים הם קבוצה, הם קבוצה קטנה. מי אמר אמר שהם קבוצה? מי אמר שיש דבר כזה "ג'ינג'ים"?
מזתומרת? יש ג'ינג'ים, זו עובדה! אפשר למדוד את אורך הגל שמחזיר השיער שלהם!
כאן צריך לצלול קצת אל המושג המוזר הזה, עובדה.
ב. תארו לעצמכם שדה אורז עצום בן מיליוני גבעולים. בשוליים הפחות אופנתיים של שורה נידחת בו, יש גבעול שצומח בנטיה מעט יותר שמאלה מאשר מקובל בקרב גבעולי אורז. לכאורה זו עובדה. אפשר למדוד אותה.
אבל עובדות כאלו יש למיליונים ולמיליארדים. אף אחד אף פעם לא ידע מהן ובטח שלא יהיה לו אכפת. גם לאלו שמאד אוהבים עובדות. עצם הדיבור שלנו כבני אדם על עובדה הוא תמיד על "עובדה שאכפת לי ממנה".
טוב, שמע, זה מאד מוזר מה שאתה אומר. לפי הטיעון שלך, איזו רמת אכפתיות הופכת עובדה טכנית לעובדה ממשית?
התשובה היא שהערך של עובדה הוא לא בינארי (כן/לא) אלא רציף (יותר/פחות). נדגים זאת באמצעות מגפת הסודוקו.
מגפת הסודוקו
ג.כל בעל עור יודע (כעובדה!) שעור נסדק מדי פעם. סדקים יכולים להופיע בכל מיני מקומות, רגליים, ידיים וכו'.
עכשיו תארו לעצמכם שמתחילה תופעה של סדקים סביב הציפורניים. כל עוד כמה בודדים סובלים ממנה, אין לה אפילו שם. אתה קם בבוקר עם עור סדוק מסביב לציפורן, לי יש עור סדוק בגב היד. שכוייח.
ככל שהתופעה מתפשטת, הרופאים מתחילים לשים לב אליה. מתפרסם מאמר לפני ביקורת עמיתים שמתאר את התופעה. כהרגל בעלי מקצוע יש לה שם מפוצץ. משהו כמו "פצולת אפידרמית חובקת ציפורן". מאמרים על התופעה מפורסמים במשך עוד חצי שנה, אבל אז התופעה כבר מתפשטת לרבע מהאוכלוסיה.
בשלב הזה התופעה היא כבר עניין עיתונאי. אף כותרת לא מסוגלת להכיל ביטוי כמו "פצולת אפידרמית" וכו, אז עיתונאי חסר השראה מכנה אותה "סודוקו". השם תופס.
הנה, עלינו מדרגות: מתופעה חסרת כל כותרת למינוח שרק מקצוענים משתמשים בו ואז לשם קצר וקליט.
השלבים האלו מייצגים את רמת העניין ב"עובדה" הזו. ככל שיש יותר עניין, היא יותר עובדה (במינוח האנושי, כלומר היחיד שמשנה).
ד. לפתע מתפרסם מאמר (לפני ביקורת עמיתים) שטוען שהסודוקו מדבקת וגרוע מזה - מעלה את הסיכוי לשיתוק הידיים. ההיסטריה ההמונית בשיאה, בעלי סודוקו מגורשים מהחנויות או מאולצים לעטות כפפות.
לצעקות הקהיליה המדעית שהמחקר פגום וחסר ביסוס לוקח זמן להשפיע. מה שמשפיע לא פחות היא העובדה שהתופעה מתחילה להיות בנסיגה. יש אותה לאחד מעשר אנשים ואז לאחד מעשרים.
ה. בשלב הזה מתחיל לרוץ ברשתות החברתיות וויכוח: האם להמשיך לדבר על "סודוקו". הטוענים נגד המושג אומרים שבעלי עסקים ממשיכים להפלות אנשים שיש להם סודוקו, בלי שום סיבה טובה. המתנגדים אומרים - סבבה, אז תשקיעו מאמץ בלהסביר שסודוקו לא מסוכן. אבל אל תטענו שאין דבר כזה סודוקו, כי עובדתית יש.
אני מקווה שכאן כבר ברור מה הבעיה בטיעון. כן, יש סדקים מסביב לציפורן. היו גם לפני מגפת הסודוקו. רק שהם מעולם לא היו קיימים כשלעצמם אלא כעוד מופע לא מעניין של סדקים בעור בכלל. הבחירה להתייחס אליהם בנפרד,לתת להם שם מיוחד, היא עניין הסכמי-אנושי, לא עובדתי.
וכאן הבעיה: כל עוד אתה צועק "הסודוקו לא מסוכן" אתה אומר מסר מעורב: מצד אחד, הוא לא מסוכן. מצד שני הוא כן ייחודי ובעל משמעות אחרת לא היית מתייחס אליו כמושג נפרד. ולכן הטענה שצריך לטעון היא "אין דבר כזה סודוקו" או בלשונו הזהב של המורה שלי לפיזיקה: לכל צורך מעשי, הוא לא קיים.
ו. ומה לגבי הג'ינג'ים? אורך הגל שלהם קיים כעובדה, אבל גם אורך הגל של בעלי גוון מסויים של חום. הבחירה לדבר על ג'ינג'ים ולא על ערמוניים היא לא עובדה קשיחה אלא בחירה אנושית ערכית. על המשמעות שלה נצטרך לדבר בפעם אחרת.
ז. (אל תהרגו את כל הג'ינג'ים, זה רעיון רע ואני בכלל לא משוחד)
