א. תכונתו הייחודית של הנביא היא ידיעת העתיד. הרמב"ם אומר שבידיעת העתיד נבחן הנביא כנביא אמת. אבל לכאורה תפקיד הנביא היה להוכיח את עם ישראל ולכוון אותם לדרך טובה. איך קשורה לזה ידיעת העתיד?
ב. כשריה"ל מפרט את מעלות הנביא הוא מתאר אותו כמי שמודיע את העבר ואת העתיד. זה מוזר כי ידיעת העתיד היא פלא אבל ידיעת העבר היא כמעט טריוויאלית. למה לכרוך אותן יחד? נכון שהרבה דברים נשכחים ורישום ההיסטוריה פעם היה פחות מפותח. עדיין כל אחד יודע את העבר ולגבי עבר רחוק יותר יש ספרים ומסורות. ידיעת העתיד היא נס.
ג. אולי זה המקום לשאול: בסדר, ידיעת העתיד היא נס. היא מועילה. אבל למה היא חשובה? האם יש לה ערך עצמי, או שהיא פשוט משהו שימושי?
אולי ידיעת העתיד של הנביא איננה כדי לנצל אותו (הזמן לא אוהב שמנצלים אותו, גוער הכובען המטורף באליס). היא עניין עצמי. ככל שאדם מכיר יותר את העולם וההיסטוריה, הכרתו הופכת רחבה ואישיותו מתעמקת. עצם הקפת הזמן והחלל בהם מדבר הקב"ה הופכת את האדם לגדול יותר. כל אדם מוגבל לבועה של זמן ומקום בהם הוא חי, חווה רק פרוסה דקה ממכלול הקיום. הנביא מתעלה מעל ההגבלה הזו ופורש את כנפיו לעתיד - וגם לעבר, כי במבט הזה, הכרת העבר חשובה כמעט כמו הכרת העתיד. שניהם חלק חשוב מההיסטוריה.
ד. תפיסה כזו מסתדרת יפה עם הגישה הכללית של ריה"ל לפיה עיקר עניינו של הזמן הוא איך שבני אדם חווים אותו. שני אנשים יחוו אותה התקופה, והזמן יהיה שונה כיוון שהם אנשים שונים. לכן ההיסטוריה נספרת על פי חייהם של הדמויות הגדולות, בעלי סגולת אדם הראשון. ממילא גם הכרת ההיסטוריה איננה עובדה טכנית אלא חיה. הנביא יודע את העבר והעתיד וידיעה זו ממלאת אותו בכוחות חיים מיוחדים.
לכן דווקא הנביא הוא זה שמוכיח. מוטת הכנפיים שלו הופכת אותו לאישיות גדולה יותר, כזו שלתוכחה שלה יש אימפקט ועוצמה.
