א. כל דיבור על הקב"ה גורר בעקבותיו בעיות. ואני מתכוון כל דיבור.
אני אוהב להדגים את זה עם דברי ריה"ל שאומר שאנחנו קוראים לקב"ה חי כדי לשלול את זה שהקב"ה ח"ו מת. אבל הוא מייד מסתייג ואומר שגם מה שאנחנו קוראים "חיים" מוגבל ביחס לקב"ה. טוב, אז סוף סוף משני הצדדים הסתייגנו, אבל עדיין אמרנו משהו עליו. עם הסתייגויות, אבל אמרנו.
[למה לא שתקנו? שאלה טובה שאני מניח כרגע בצד, כי היא מצדיקה דיון נפרד (יעויין גם ב"תפילה, אמון ותשובות ג'וקר")]
כרגע אני חוזר אל האבחנה שכשיש שתי תכונות הופכיות, ייחוס של כל אחת מהן לקב"ה הוא בעייתי. למרות זאת אנחנו "תופסים צד", גם אם מסייגים אחר כך את דברינו. לדוגמה, בין חיים למוות תפשנו צד ואמרנו שהקב"ה חי, עם הסתייגויות.
בעוד שבחיים מול מוות די ברור איזה צד לתפוש, יש מקרים מורכבים יותר, לומר שלקב"ה יש רגשות זה בעייתי, וזו הגדרה. אבל גם לומר שאין לו רגשות זו הגדרה, וככזו בעייתית.
גם הנידון דנן הוא דוגמה לדיון כזה. אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר. וזו נקודה שחשוב לזכור במהלך הדיון: לכל צד יש טענות טובות.
ולמה אני מתכוון? לאחד המשפטים הפותחים של הפסקה: "הנה לפניו ית' אין מעצור להשפיע רב טוב, אבל צריך שיהיו המקבלים מוכנים".
אז רגע, יש מעצור לפניו או אין מעצור לפניו? במה שונה לומר "הוא יכול לתת אבל אין מי שיקבל" מלומר "הוא לא יכול"? עכשיו, אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר. כי אם אומר אני עלול לטעון שיכולתו של הקב"ה מוגבלת. אבל מה האלטרנטיבה? לומר שאין לקיבולת האדם גבול? "והייתם כא-לוהים"?
כפי שהעיר שלמה בלימוד, אפשר לומר שהקב"ה יכול, אבל הוא לא רוצה. זה הסבר טוב, רק מעלה את השאלה, למה בעצם הוא לא רוצה? וצריך תשובה ממש טובה, כדי להגביל את טוב שהאדם יקבל, את המדרגה אליה הוא יכול להגיע.
ב. כל זה היתה הקדמה. א' אמור להיות המסנן דרכו הייתי רוצה להציג את החלק הזה.
הרב מציג בפסקה שתי דרכי הנהגה שונות: בראשונה, האדם מקבל לפי מידתו. שינוי בשפע הוא תוצאה של השינוי ביכולת הקיבולת של האדם. "העניין האלוקי נדיב", ותמיד רוצה לתת. ככל שהאדם מגדיל יותר את הכלי שלו, את היכולת שלו לקבל מהשפע בלי להתפרק - כך הוא יקבל יותר בפועל, כי לפניו יתברך אין מעצור מלהשפיע.
ההגיון הפנימי של ההנהגה הזו ברור. למעשה, יותר מ"הגיון פנימי": זה נשמע חוק טבע. אם האדם לא יכול לקבל יותר ממה שהוא מתאים לו, זה לא נכון להשפיע לו יותר שפע. השפע הזה ייאבד או יתעוות ויקולקל. ההכרח החוקי והבלתי נמנע של ההגיון הזו הופך אותו למוצדק בעינינו.
ומנגד, כאן מרימה את ראשה בעיית ההגדרה. מה זה החוק הזה שאדם לא יכול לקבל יותר מיכולתו, ומה חקק אותו כך שאי אפשר לעקוף אותו? ואם נאמר שהקב"ה "קשר לעצמו את הידיים", כביכול, למה הוא עשה את זה?
מה גם - וכאן אני חוזר לדיון שהיה לגבי הגאולה, בטחון בה, "אין חורבן שלישי" וכו' - התעקשות על החוק הזה, כביכול שמה את גורל העולם אך ורק בידי העולם. הקב"ה כביכול "קשר את ידיו" ונתן לאדם את המפתח, כולל יכולת מוחלטת לכישלון.
[יש כאן טיעון נוסף, עמוק יותר ועקרוני יותר אבל אחרי הרבה התלבטויות לא אכתוב אותו כאן. הזכרתי בלימוד, ויכול להיות שגם שם זו היתה טעות]
ג. מכוח הקושייה הזו, קל יותר להבין את דרך ההנהגה השניה. הרב מזכיר אותה פעמיים בפסקה, אבל קל לפספס את מה שהוא אומר, כיון שהאמירה לא נשמעת הגיונית. והנה תיאור ההנהגה: "ששם דרכים בהנהגתו ית' שיתעלו המקבלים להיות ראויים לקבל רב טוב יותר מכפי מדתם". ובמשפט אחר, בתחילת הפסקה, הוא אומר: "תכלית התפלה אצלנו היא להתרוממות הנפש שתהיה מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת"
שימו לב, זה פשט המלים אבל אנחנו מתקשים לקבל שזה מה שהרב אומר כי הטיעון נשמע לנו מופרך. ההנהגה השניה לא מרחיבה את הכלים של האדם שיקבל יותר שפע. היא מאפשרת לאדם לקבל יותר שפע בלי להרחיב את הכלים. רגע, זו לא דרך אחרת לומר "מרחיבה את הכלים לקבל שפע"? לא, זה לא. כי בעוד הדרך הראשונה עוברת דרך סט החוקים של שפע לפי הכלים, ומרחיבה את השפע על ידי הרחבת הכלים - הדרך השניה פשוט אומרת: אני לא משחקת לפי כללי המשחק האלו. אצלי כללי המשחק הם שאפשר לקבל שפע, לא לפי הכלים, לא לפי ההכנה.
ד. וכשתחשבו על זה, זו דרך הרבה יותר הגיונית להבין את התפילה שלנו. הרי יש את השאלות הרגילות על התפילה: מה אתה מתפלל, הקב"ה לא יודע שקשה לך? הוא וודאי עשה את הכי טוב בשבילך ובשביל העולם. למה להתפלל?
אז יש תירוצים שגורים אצל קווניקים שאומרים שתפילה היא מעין "סדר מוסר" עצמי. עצם הבקשה מהקב"ה מעלה את הרמה המוסרית שלך, ולכן מגיע לך שיתבטל העונש, או שתקבל שכר. בקיצור, שתקבל יותר שפע. כפי שקל לשים לב, זו ההנהגה של "שפע לפי המידה".
רק שזה מאבד את הפשט של מעמד התפילה. תפילה פשוט לא נראית ככה. בתפילה אני בא לבקש חן וחסד. אני מתחנן. זה רחוק מאד מסדר מוסר עצמי (שגם מוציא את הקב"ה מהמשוואה כביכול ח"ו).
הפרשנות של הרב כאן לתפילה הרבה יותר הגיונית: מגיע לך עונש, או לא מגיע לך שכר, לפי הכלי שלך, לפי הרמה המוסרית שלך. תפילה היא לבוא ולומר לקב"ה: "בוא נעבור למגרש משחקים אחר. תתן לי למרות שהכלי שלי לא מוכן"
ה. איך נראה העולם תחת הנהגה כזו, שהכלים לא מוכנים לקבל את השפע, ואף על פי כן מקבלים? הפירוט לזה ארוך ומעבר גם ליכולותי וידיעותי כרגע. רק זאת לומר: הוא לא silver bullet. הוא לא פותר הכל. יש בו, חוץ מהרווחים שלו, גם הסיכונים שלו. אולי הדרך הראשונה נשארת עיקר האדם ודרך המלך.
אבל שיטת הרב היא שהגאולה שאנחנו נמצאים בה כיום פועלת, יותר מפעם בדרך ההנהגה הזו - וזה מה שהרב אומר במשפט וחצי באמצע הפסקה: "מתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך...ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה"
~~~~~
אני מצ"ב כאן דיון שנערך בחלקו לפני הפוסט, אך קשור אליו הדוקות, לענ"ד
