א. יקיר הפיד, דביר לרר, תיאר לאחרונה אמפיריציזם (ביסוס תפיסת העולם על ראיות) בצורה יפה: אמפיריציזם היא המוכנות להיות מופתע מהמציאות.
כשאנחנו בוחנים את העולם לפי התיאוריות שלנו - גדולות, מוסריות ויפות ככל שתהיינה - אנחנו מנסים לדחוס את המציאות לקופסה. אולי הקופסה מתאימה למציאות אבל אולי לא. אם לא נתיר לעצמנו להיות מופתעים, נמשיך לסנן את המציאות דרך הפילטרים שמכתיבות לנו התיאוריות. לעולם לא נגלה שטעינו וממילא מעולם לא נשתנה שינוי עקרוני, פרדיגמטי.
זה תיאור נפלא ששבה את לבי. אפילו הסכמתי איתו. הצרה מתחילה בשאלה - לאיזו מציאות בדיוק אנחנו נותנים להפתיע אותנו?
ב. אני מבין קטן מאד בתיאוריות פילוסופיות. לפי ויקי נשמע שמובילי האמפיריציזם היו גם בעלי נטיה מטריאליסטית. יותר מזה, בשיח הציבורי יש קישור די חזק בין מטריאליזם לאמפיריציזם. בסס את דעותיך על עובדות ועובדות הן המציאות הפיזית.
עם הצימוד הזה אני כבר לא מזדהה. נכון, הקב"ה מדבר דרך המציאות והיא יותר גדולה מהתיאוריות שלי. אבל המציאות איננה רק פיזית. האנושיות היא חלק חשוב של המציאות, וגם בה יש עובדות. לא רק החושים שלי יכולים להפתיע אותי, גם הדמיון, הנפש, הרגש ויודעים מה - אולי אפילו השכל? נכון, אדם יכול לנסות לכווצ'ץ' את המציאות לתיאוריות שלו, אבל מי אמר שהשכל מורכב רק מתיאוריות שלנו? אולי גם השכל יכול להפתיע אותנו על ידי מחשבות שגדולות יותר מהתיאוריות שלנו?
ג. זה מה שניסיתי לומר כשטענתי שהעובדה שאפשר לומר משהו לא מחייבת שאפשר לומר משהו. התיאוריות שלנו הן גולם שאנחנו בונים סביב החיים העובדתיים, כלומר סביב חושים, דימיון ורגש. צריך לדעת לתת לגולם להיבקע אבל מה שגורם לו להבקע הוא העולם הגדול כולו. גם השכל הוא חלק מהעולם הגדול הזה.
ד. זה נכון: לשכל, בניגוד לשאר כוחות האישיות, יש נטיה חריפה יותר להשתבלל בתוך עצמו. מהר"ל מסביר שהמלכות השלישית מתוארת כנמר בעל ארבע כנפיים כי היא מלכות של שכל והוא מתיימר להקיף הכל. דווקא לכן עלול להתאבן סביב תיאוריה מסוימת. הרב קורא לתהליך כזה הזדקנות ומסביר שהקומות ה'נמוכות' יותר - רגש ודימיון - מעניקות לשכל רעננות ויכולת להיות שוב ילד שמופתע מהמציאות. אבל החיים הגדולים אליהם אתה בוקע אינם רק החושים. החושים גם לא מנהיגים אותנו בעולם הגדול יותר. יש לחומר כוח, אבל העולמות הפנימיים שלנו חזקים לא פחות.
