מי משוגע

(אלו הרהורים ראשוניים ולא אפויים אחרי הקטסטרופה. יותר דיבור ועיכול מאשר שורה תחתונה. עוד חצי שנה וודאי אחשוב אחרת, רק מי יודע כיצד)

א. לפני כחצי שנה וכמה תקופות חיים, הייתי בבר מצווה של אחיין (כן, כבר הגעתי לגיל). עכשיו, בר מצווה הוא אירוע לא ברור (סליחה דידוש) אז התרכזתי במה שאני כן מבין, דהיינו רקדתי. לקבוצה של בני שלוש עשרה, עם אֶפּיל תקועיסטי משהו, אנרגטיים אבל לא יודעים לרקוד עדיין — ובכן, יש לחבורה כזו ווייב מעניין, והם בטח הביטו בתמיהה על הזקן שמשתולל בנפרד מהם.

אבל הפער ביני לבינם הודגש בצורה הכי מוחצנת כשהדיג'יי עבר שיר והם התחילו לצעוק עם הזמר: "מי משוגע? אני משוגע!", בעוד אני מופתע מהשיר ששמעתי לראשונה. כזה מין בומר אני וכו'

ב. גם כשהייתי צעיר יותר, לא התחברתי לרעל ורבאק. קשה לי בכלל עם אגרסיות. קשה לי לצעוק על אנשים, גם אם אני צודק והם מנוולים. אני מתחבא כל חיי הבוגרים מאחורי מקלדת ואפילו וויכוחים מרים על גלי האינטרנטים, כשאני עצמי ספון לבטח בחדר, עושים לי רע. כשראיתי אותם שרים בלהט "אני חייל עם כלי ביד" לא יכולתי פחות להתחבר. מי משוגע? בטוח לא אני.

ואני לא היחיד. הסנטימנט האנטי לוחמני לא שייך רק לסססססמולנים פצפיסטיים. סביב המאבק על הרפורמה המשפטית, אנשי ימין התחרפנו מהגנרלים בפוליטיקה, וייחלו ליום שבו המערכת הפוליטית תתנקה מחיילים לשעבר. על הרבאק של אנשי אחים לנשק לגלגו שיש לשעברים שפשוט חסרה להם קייטנה. אינספור פעמים שמעתי שבכירים צבאיים רגילים לתת פקודות ולא מסתדרים במערכת דמוקרטית.

כשכל הביקורות הללו בעלות לפחות גרעין של אמת. אבל הן חושפות משהו יסודי: כתרבות, הלכנו והתרחקנו מההוויה המיליטריסטית.

ג. אפשר להבין את הריחוק, כן? כשאנשים כמוני שלא מאה אחוז מתאימים להוויה הצבאית נכנסים למערכת הם נשחקים ומאבדים משהו. יש להם צלקות אז הם חשדניים ומרירים. אפשר לקבל ביקורת. 

אבל קרה לנו עוד משהו: אנחנו לא רק ביקורתיים, אלא גם מזלזלים. אנחנו לא רק רואים את החסרונות שבחברה צבאית אלא תופסים אותה כמגוחכת, מיושנת ולא רלוונטית. כשאתם אומרים שגנרלים לא אמורים להיות בפוליטיקה אתם בעצם אומרים שהוויה הצבאית לא משמעותית בציבוריות הישראלית וצריכה להישאר בפינת החייל עבור בנים מאותגרי התפתחות בגן. 

כן, 'המנון הלוחם' רבאקיסטי בטירוף. אבל מה הפזמון שלו? "אל תכבו לנו ת'אש". מי שכן לוחם מרגיש במגננה, במיעוט. מרגיש שהוא המוזר, שכל הזמן מייבשים אותו. 

ד. המלחמה הנוכחית היא הראשונה מאז יום כיפורים שמרגישה קיומית. לא חייתי בזמן לבנון הראשונה, אבל לתחושתי היא לא נתפסה ככל כך קיומית. ומאז? רק מבצעים. כן, גם לבנון השניה הרגישה כמו מבצע צבאי לא ברור.

זה אומר חמישים שנה בלי איום קיומי. אפילו האינתיפדה השניה הפחידה למוּת, אבל כמו שטרור מרגיש, לא כמו הפחד המצמית שמדינה הולכת פייפן.

וכך, בחמישים השנה הללו הלך ונרקם סיפור. אי אפשר לנתק אותו מההקשר העולמי אז נאמר בפה מלא: הסיפור הזה הוא גרסה ישראלית של "קץ ההיסטוריה": לא תהיינה יותר מלחמות גדולות. איום קיומי הוא נחלת העבר. פחד שיכבשו אותנו הוא פחד של דורות אחרים. קוראים עליו ב"מנהרת הזמן".

ה. הבעיה בסיפור הזה היתה כפולה: ראשית, גם לו היה הסיפור אמיתי, הוא עלול לרכך את לב האומה. תקופת שלום משכיחה מאיתנו אמיתות כואבות. שכחנו שיש מחיר לרכות. שיש מחיר לאיבוד האינסטינקט. שיש סיבה למה מדינה מוכנה להקריב לוחמים למען שלומם של אזרחים. שקאזוס באלי לא הומצא סתם. 

שנית, וחמור הרבה יותר, הבעיה בסיפור הזה שהוא היה שקר שסיפרנו לעצמנו. החל מאוסלו, ובהפוך על הפוך, במשך כל תקופת נתניהו. 

ו. לפני שנוכל להתקדם, עלינו להכיר מונח תיאורטי חדש בשם 'המעטפת המלוכלכת':

"המציאות המעשית כולה הינה כאוטית ומלאה ב'מידע מלוכלך'. בתוך הכאוס הזה החברה האנושית מקימה איים של סדר: ממשל, שפה, כלכלה. כדי לשמור על המרחב המסודר והסטרילי יש צורך ב'מעטפת מלוכלכת': שכבה השומרת על הניקיון של מה שבתוכה אך היא עצמה מלוכלכת תדיר.

רוב חיינו מתנהלים בתוך המעטפת. אנחנו משלמים ומקבלים תמורה לכסף. מצביעים בבחירות ומקבלים ממשלה. כיצד מתרחש הקסם? ישנם כללים וחוקים שמאפשרים לנו לתקשר, לנהל שוק או פוליטיקה.

אין ברצוני לטעון שהסדר הוא אשליה. ישנו סדר, ובתוך המעטפה החיים הינם סטריליים פחות או יותר. אבל מכוח ההבנה שמחוץ לה משתולל כאוס, נגזרת המסקנה שהמעטפת איננה בנויה באותו האופן בו מתנהלים החיים בתוכה. החיים בתוך המעטפת בנויים על פרוטוקולים מסודרים פחות או יותר. אך מה שמכונן את הסדר מתוך אי הסדר, לא יכול להיות מסודר בעצמו"

ז. אני חושב שהמונח אותה אני מכנה 'מעטפת מלוכלכת' יכול לעזור להבין  את מערכת היחסים המורכבת של הישראליות עם המיליטריסטיות. ומה יותר מעטפת מלוכלכת, מאשר הדימוי השחוק של וילה בג'ונגל. רק שכדי להבין יותר, אני רוצה להתרכז לא בוילה וגם לא בג'ונגל, אלא בחצר שבין שניהם.

כי זה הכלל: הגבול בין הוילה לג'ונגל איננו ווילה-תי. הוא גם לא ג'ונגלי. אבל הוא בהחלט יותר ג'ונגל מווילה. בשביל לשמור על ישראל בטוחה, שלווה ואנטי אגרסיבית, צריך אגרסיביות חושפת שיניים החוצה. כדי לקיים דמוקרטיה, צריכים לשעברים שמחפשים קייטנה. כדי לחיות, חייבים להיות מוכנים למות. 

ח. כאן העניינים מתחילים להסתבך, כי לווילה יש כוח שאין לג'ונגל: היא מכשפת.

ככל שמדינת ישראל חייתה יותר בווילה, היא התחילה לשכוח מהג'ונגל. היא סיפרה לעצמה סיפור בו אויביה כבר הובסו. בו היא חיה במנהטן או באוסלו. הלא אלו החיים הטובים, כך אמרו, והם זכותו של כל בן אנוש. זכות טבעית בלתי מותנית ולא ניתנת לחלוקה, הוענקה לנו מאת אלוהי הוילה והדמוקרטיה בעצמו.וכרגיל, מי מתאר זאת טוב יותר מטולקין, כשסיפר לנו על שקיעת ההוביטים:

"ושם, בפינה נעימה זו, עסקו בענייניהם המתוקנים היטב, ויותר ויותר הסיחו דעתם מן העולם שמחוצה להם, הרוחש יצורים אפלים, עד כי הורגלו לחשוב שהשלום והשפע הם אורחות חיים בארץ התיכונה, לחם חוקו של כל עם בר־דעת. וכך השכיחו מעצמם, מרצון או בהיסח הדעת, אף את המעט שידעו על הנוטרים, ועל עמלם של השוקדים להבטיח את שלוותו הממושכה של הפלך. לאמיתו של דבר היו מגוננים סביבם, אך הם שוב לא זכרו זאת."

חישבו על הכאוס האזורי - ואולי בכלל הכאוס שבלב יצר האדם הרע - כנהר אפל ושוצף. הקרח אכן קפא והגליד לאט לאט, הפך להיות מוצק יותר ויותר. שכנענו את עצמנו שזהו, זו כבר קרקע מוצקה. יצאנו לגלוש על הקרח. להשתעשע עם הייטק, לא ללכת בשדות לאט.

ולא רק זה - התחלנו לסלוד מהג'ונגליים שבצד שלנו, אלו שמגנים על הווילה מהג'ונגל. הרשינו לעצמנו לשנוא את האגרסיביות ולראות בה שורש כל רע. אם נחזור שוב לשר הטבעות, את הצד השני של שקיעת ההוביטים, מספר בספר אראגורן, מנהיג הנוטרים, אלו ששמרו על ההוביטים בלא שהללו ידעו בכלל:

"ואף־על־פי־כן, הכרת הטובה הנופלת בחלקנו מועטה ממה שאתם זוכים לקבל. עוברי אורח מזעיפים פנים כלפינו, כפריים מדביקים לנו שמות של זלזול. 'פסען' אני קרוי בפי אדם שמן אחד, המתגורר במרחק מהלך שליום מאויבים שמראיתם היתה מקפיאה את דמו, וחמתם היתה מחריבה את עיירתו אלמלא ניצב עליו משמר יומם וליל"

ט. אפשר להצביע על כמה תהליכים שניזונו מהסיפור הזה שסיפרנו לעצמנו. הראשון הוא גיוס קרביים.

סביב הוויכוח על שירות נשים בצבא, אפשר בין השאר לשאול מה האינטרס של הצבא. נכון, כמו רוב התרבות הישראלית גם הוא נהיה יותר פמיניסט. אבל מה ששמעתי מאנשים בפנים, הוא שהצבא פשוט במצוקת כוח אדם. יש יותר מלש"בים, אבל הצע הקרביים עדיין בעייתי. אז הוא ייקח כל מה שניתן, וכן, יוריד גם את הרף אם צריך, כי עדיף פחות על כלום.

וזה הגיוני, כי אם הקרח כבר התמצק מעל הנהר. אם יש ווילה ואין ג'ונגל - עדיף 8200 מאשר גבעתי. יותר כסף בסוף המסלול, וקרביים כבר לא מפוצים בהילה מיוחדת. כמעט להפך - הם אנכרוניסטיים שעדיין חיים בעבר, בעולם של הג'ונגל. אז צה"ל במצוקת סד"כ.
מכאן באות פנטזיות של צבא מקצועי. מכאן הדיבורים על צבא קטן וחכם. כשהאמת? זה לא שהצבא הרשה לעצמו להפוך לקטן כיון שנהיה חכם. הוא נהיה קטן בעל כורחו, ואז סיפר לעצמו ולנו שהחכמה תפצה על הקוטן.

י. מכיוון אחר - בין שאר השדות של המהפכה השיפוטית של אהרן ברק, בולטת המשפטיזציה של שדה הקרב. אחרי כל האידיאולוגיות הגדולות של מלוא כל הארץ משפט, היא באה מאיזו תחושת אי סכנה. זה היה כמו עקרון ההכבדה האבולוציוני. אנחנו מחמירים כי אפשר, כי העולם כבר לא באמת מפחיד, כי שדה הקרב לא באמת מסוכן. ואם ככה, אפשר להיות יותר מוסריים ויותר ויותר. ולא פלא שרבות מהחומרות הללו התפוגגו ברגע שהמאבק חזר להיות קיומי. 

י"א. הסיפור המרומה הזה נשבר. זו לא סתם היתה תקופת שפע, זה היה שקר של שפע שהתאפשר רק כי לווינו בטירוף חובות בשוק האפור. הפריחה הכלכלית שחווינו היתה על כרעי תרנגולת. יום אחד הכל קרס, ונזכרנו פתאום בצורך של כוח ובמחיר האיום של המחשבה שקיום הווילה מובטח. 

אולי דוגמה כאובה במיוחד: מכל הדיונים שנעלמו אחרי הטבח, אחד המרכזיים הוא מחיר החיילים ההרוגים שבכיבוש עזה. אין, פאסה. לא מזהירים ממנו או דנים עליו. זה לא משום בהכרח שנזכרנו מחדש במי מגן על מי. פשוט, מפני שחטפנו פצע כל כך כואב. פתאום אפילו האזהרות הכי פסימיות, של מאות הרוגים בכיבוש הרצועה נשמעות פחות נוראיות. כבר הבטנו אל התהום. 

י"ב. כל אלו הם הרהורים מאד ראשוניים, גולמיים, ויש לי עוד הרבה מה לשפוך, אולי בהמשך. בינתיים רק אחזור אל מה שכתב יותם החכם: למלחמה הזו ראוי לקרוא מלחמת העצמאות. לא השניה אלא הראשונה. זו מעולם לא עזבה אותנו, רק סיפרנו לעצמנו שכבר זכינו במדינה. רק טיפחנו אגדה של ווילה, ולפיה המדינה היא כבר איזה מובן מאליו שתמיד יהיה פה. 

וממילא גם טרנד השפמים: אני זוכר איך בתחילת האינתיפדה השניה חזרו לאופנה ערבי שירה בציבור בהם שרו את שירי ארץ ישראל הישנה והנשכחת. החזרה אחורה אל השורשים הישראליים אמורה לתת כוח. גם טרנד השפמים הוא לבוא ולומר: חזרנו ליום כיפור.

אבל ביום כיפור לא גידלו שפמים כנוסטלגיה אלא כי זה מה שעשו אז. אי אפשר באמת לחזור אחורה בנוסטלגיה. צריך למצוא מקורות חדשים לצמיחה.