מי אשם?

א. את אמן על הילדים אפשר לקרוא בעוד רובד, לא קריאה חתרנית אלא ממש פני השטח של הפשט: השיר מתאר קונפליקט דתי-לאומי קלאסי, בו האבא נקרע בין שני עולמות ערכים. אחד בו איכות החיים היא ערך גבוה, גישת "הילד כפרוייקט" — והשני שם דגש על להתחתן מוקדם, ללדת הרבה ילדים זה שמחה וכו'. האדם המערבי מקיץ בהפתעה מפנטזיית ה"אני עדיין ילד" לגלות שמפה לשם יש לו שבעה ילדים.

בעיני השיר לא מביע עמדה לגבי הקונפליקט, בעיקר את המצוקה. הדיון הבא הוא אחריו ולא בתוכו.

ב. נתון קונפליקט בין התרבות היהודית לזו המודרנית. האדם מוצא את עצמו לחוץ בין שתי תביעות סותרות. אם הוא מנסה גם לגדל משפחה גדולה וגם לעמוד בסטנדרט לכל ילד הוא עלול לקרוס. איך אפשר לפתור את הקונפליקט?

באופן פשוט יש שני כיוונים: אפשר לומר להורה לעתיד תרפה. שני ילדים, אולי שלושה. ואז חייך יהיו טובים יותר ופחות עמוסים. אפשר לומר: תהיה יותר משימתי, תשאף לפחות מחדר לכל ילד, וככה תוכל לגדל גם שבעה ילדים בלי להתמוטט.

ג. ואם לא עושים לא כך ולא כך וההורה הצעיר קורס, מי אשם?

זו אולי נשמעת שאלה קטנונית, אבל לתחושתי הנטיה תהיה להאשים את התרבות הדתית שדוחפת את בניה למשפחה גדולה. הצד המערבי הוא המובן מאליו, הוא האדם הנורמלי, וממילא הַמְשָׁנֵה (שהם הערכים הדתיים) ידו על התחתונה והוא אשם, אליו צריך להפנות את חיצי הביקורת.

ד. מה שגם משליך על שאלת מי אחראי על האומללות, וגם על הדיון הראשון, לאיזה צד עלינו לפתור את הקונפליקט. איזה צד צריך לוותר על ערכיו. ואידך זיל גמור.