מה שנשאר הוא כתם

ט"ו אלול התשפ"א

נושאים באתר

א. בשיר מפורסם של אבידן הוא מספר על כתם שהיה על הקיר וכל ניסיונות המשורר למחוק אותו עלו בתוהו. בשלב מסויים הוא חושש שמא שום דבר לא יסיר את הכתם - אפילו לא להחריב את הקיר:

אֵינֶנִּיוֹדֵעַ מַדּוּעַ, עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,
שֶׁהַקִּיר עָלוּלִפֹּל אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלזֹאת יִשָּׁאֵר

ב. דרידה מתאר מחשבה שנמצאת בתת המודע של המחשבה המערבית, לפיה הכתב הוא צל שבור וחלקי של הדיבור. בעיניו (כך משתמע) המחשבה הזו של נחיתות הכתב, היא מחשבה בעייתית. עם זאת, הוא מתאר אותה כגזירת גורל שאין בידיו של איש להשתחרר ממנה - כולל הוא עצמו, המודע לעובדה הזו. יש בעולם צל ואי אפשר לעולם להיפטר ממנו, כל מלחמה בו תצליח חלקית בלבד, אם בכלל.

ג. ופתאום חשבתי שאם יש תו חוזר בכלל המחשבה של קריאה חתרנית - החלקים שהכרתי ממנה כמובן - הוא הכתם הזה שעל הקיר.

לדוגמה - אפליה. ככל שהמערב מתקדם יותר בפרקטיקות של שוויון הולך ומסתבר שמתחת כל קפל יש עוד אפליה ועוד אחת, סמויות יותר ויותר. אם פעם דיכוי היה שלאישה אין רכוש משלה - היום יש הסגברה. הכתם לעולם לא יורד מהקיר.

עד כאן זה יחסית מוכר אבל מה שהתחדד לי פתאום: שלא רק שהכתם נשאר על הקיר - אלא גם להפך; מה שנשאר על הקיר הוא תמיד כתם. דהיינו, אותו דבר דטרמיניסטי ובלתי מובס - הוא לעולם רע ולא טוב. איום ולא תקווה, כאב ולא ברכה. 

ד. כאן נמצאת נקודת שוני בין קריאות חתרניות קלאסיות לזו של הרב. גם אצל הרב ישנו משהו שתמיד נשאר - אבל הוא חיובי. גרעין של טוב, אור ומוסר שתמיד קיים, לא משנה כמה תנסה לעקם אותו. התהום מתחתינו תישאר תמיד, אבל היא לא מקור של איום-ללא-מפלט, אלא מעלה מתוכה מים מרווים ומעניקי ברכה.

 

Loading