מאבק בין קולקטיבים

א. מה זה בכלל מאבק בין קולקטיבים? מי שמדבר על מאבק כזה וודאי סבור שלאדם אין זהות מורכבת או בחירה, ושאין במציאות מקרים אפורים והכל חד-מימדי.

או לפחות ככה נשמע מהתגובות המזדעזעות של חברבוקים מהשמאל.

ב. האישיות של אדם פרטי מורכבת מסך הבחירות שעשה בחייו, ומעובדות שהוא מוצא את עצמו נתון בתוכם: אופי מולד, משפחה, אמונה, תרבות וכדומה. באופן פשוט, הנתונות קודמות לבחיריות: אני מוצא את עצמי בטופוגרפיה מסוימת, ובוחר לאן ללכת בה. אדם יכול להיוולד חילוני ואז לבחור להפוך למאמין, אולם היותו חילוני בתחילה, לעולם לא תיעלם. הבחירה באמונה היא על גבי¹.

היחס והמינון של כל צד איננו בהכרח קבוע. יש תרבויות בהן אדם ימצא את עצמו ככל-הניתן פחות נתון ויותר בחירי, וכאלו בהן חופש הבחירה שלו מוגבל. שמדגישות את ההליכה בתלם ולא מעודדות או אף מדכאות בחירות אישיות².

ג. אבל באופן עקרוני יותר, מה המשקל של כל צד? מה משמעותי יותר או חזק יותר? הבחירה או ההיות-נתון?

כאן אנחנו נכנסים למחלוקת שאיננה רק ערכית אלא גם עובדתית: בין מי שמעניק משקל גבוה לבחירות לבין מי שמעניק משקל גבוה להיות-בתוך. בפוסט אנסה להציג את הצד הקולקטיביסטי ולא את הצד האינדיבידואליסטי, בעיקר כי האחרון המובן-מאליו של התרבות שלנו.

ד. הגישה הקולקטיביסטית (כאמור העובדתית, לא הערכית) - טוענת שהיכולת שלנו כבני אדם לחרוג מהמקום בו הוצבנו היא מוגבלת. אולי ניסוח יותר מדויק: היא קשה.
למה זה חשוב? כי אם השתנות היא קשה, אז פרקטית היא נדירה. הגיוני שאדם ספציפי השתנה. שינוי מאסיבי של ציבור גדול תוך עשור? פחות. כן, יש הסתברות אפסית שזה יקרה אבל היא, ובכן, אפסית.

ה. כפי ששינוי קשה, היא גם שביר יותר אפילו אחרי שקרה. אם מישהו חרג מהחברה שלו, הוא עלול לחזור אליה. אם לא הוא אז הבן שלו. בוודאי ובעיקר אם למרות החריגה מהחברה הוא בחר להישאר חלק ממנה.

השבירות קיימת לא רק ברמת היחיד אלא גם ברמת הקהילה. לדוגמה, גורמי הביטחון תולים את התגברות האלימות בקרב הבדואים בבנים לאמהות פלסטיניות שנישאו לבדואים אזרחי ישראל. כפי שהטיעון הזה מצביע על הבדל בין ערבים אזרחי מדינת ישראל לערביי יש"ע (כלומר השפעת המימד הקולקטיבי האזרחי) - הוא גם מדגים שההבדל הזה עלול להימחק בתהליך של דיפוזיה בין קהילות, תהליך שעלול לקרות בחברה הבדואית ביחס לערביי יש"ע, אבל משום מה פחות אצל יהודי רחביה.

ו. אם חריגה מהציבור היא נדירה הרי שיישור קו איתו הוא צפוי. ככל שיותר מבני החברה שלך הולכים לכיוון מסויים, אתה צפוי יותר ליישר איתם קו. חלקית או לחלוטין.

ז. מה שמוביל אותנו למאפיין הבא: קולקטיב הוא יותר קריאה-לדגל מאשר אינדיבידואליזם, ואפילו יותר מאשר רצון לשפע ושלווה. כשהקולקטיב מניף דגל יותר אנשים יתקבצו אליו. וזאת כי קולקטיב מגדיר "אנחנו". לא תמיד בניגוד ל"הם", אבל בעיתות מלחמה זה בהחלט אנחנו מול הם.

ח. מכל זה יוצא שאנקדוטות על יחידים שהשתנו, אפילו על שכבה מסוימת שהשתנתה - הן די חסרות משמעות. השאלה האמיתית היא מה קורה עם המסות הציבוריות. כי הטענה איננה "אי אפשר להשתנות" אלא "קשה להשתנות". היחידים שכן משתנים לא מוכיחים שלא קשה, אלא שאפשר אנקדוטלית.

עכשיו, יחידים כאלו מסוגלים לעתים להוביל שינוי אצל השאר, ומנגד לעיתים פשוט לברוח מרוסיה כשמסתבר שהפער בינם לבין החברה המקורית שלהם גדל מדי.

ח. האם קולקטיב יכול להשתנות? מובן שכן. אבל אם לאדם יחיד לוקח עשור לפחות להשלים שינוי יציב (בד"כ יותר, אם לא חיים שלמים) - לקולקטיב לוקח הרבה, הרבה יותר זמן. חישבו על הדמוקרטיזציה הלא קיימת של רוסיה.

אולי יש מקרים יחידי סגולה (אני בספק) אבל גם אם כן זה החריג ולא הנפוץ, מסוכן לסמוך על נס.

ח. עד כאן, טיעונים עובדתיים ולא ערכיים. נכונים או לא? הובכן, על זה הוויכוח. אבל אם הם נכונים, מאליו מובן למה מאבק בין קולקטיבים בעייתי ומורכב בהרבה מאשר "אלימות של קיצוניים משני הצדדים". אלימות כזו של קמש"ה היא הרבה יותר ספוראדית. היא באה מקבוצה מצומצמת יחסית של אנשים, ניתן לבודד אותם וכל הפרגמטיים במרכז ינשמו לרווחה.

אני קצת מרמה כאן, כן? גם אלימות כזו קשה למיגור מוחלט. עדיין היא דומה לאלימות פלילית: גם אם אי אפשר להכחיד אותה לחלוטין, ברוב המקרים אלימות כזו נשארת שולית ולא מאיימת על עצם קיום החברה.

לעומתה, מאבק בין קולקטיבים בעייתי בהרבה. הקולקטיב מספק מאגר גדול בהרבה של יחידים שמוכנים להפעיל אלימות, שכן גם אנשים נורמטיביים בחיים הפרטיים יהיו מוכנים להיקרא לדגל האלימות כשהנושא הוא קולקטיבי. בגלל ההשפעה של האווירה הציבורית על היחיד, בגלל תכונת הקריאה-לדגל, פוטנציאל האלימות גדול בהרבה. מלחמה נגד אותם יחידים עלולה להלהיט את הרוחות של הציבור ובכך לגרור עד יחידים למעגל האלימות. בכך פוטנציאל ורוחב האלימות גדל עוד יותר.

ט. לא רק כמות האלימים-בפועל היא שונה, גם מעגלי התמיכה שאינם אלימים בפועל אבל יתמכו בהם בדרכים שונות. זה דבר אחד לעצור פושע כשכל הרחוב מתלחש: שמעת שירה? השכן ממול הוא בכלל סוכן סמים! - ודבר שונה לגמרי לבצע מעצר כשמכל בית רביעי ברחוב זורקים עליך בלוקים.

מכלל הסיבות הללו, הניסיון להתמודד עם מאבק קולקטיבי בכלים פליליים נידון מראש לכישלון. אין מספיק בתי כלא לכלוא את כולם והחוק הפלילי פשוט לא מותאם לסיטואציות כאלו. תזכורת מכאיבה לכך היתה השבוע כששני מחבלים ששוחררו עקב טענות שמתאימות, אולי, לסיטואציה פלילית - שוחררו ורצחו.

י. מכאן לטענה הבאה, המשונה בעיני: מה זה בכלל קולקטיב? לאיזה קולקטיב משתייך מישהו שאביו ערבי נוצרי, אימו מסתננת סודנית, הוא עצמו חי בתל אביב ומצביע עוצמה יהודית??

התשובה היא שזה בכלל לא משנה. כי אנקדוטות הם דיון נחמד איך תנהל את החברויות שלך אבל שוליות בדיון הציבורי. השאלה איננה האם יש חריגים, אפילו אלפים כאלו. השאלה האמיתית סטטיסטית, בסדרי גודל של מאות אלפים ומעלה. הצבעה על דמויות קצה רק מסתירה ממנו שרוב בני האדם הם בנאליים שהולכים בתלם. על כל מצביע הו-כה-ייחודי של זהות יש אלפים של ליכודניקים.

י"א. כשחוזרים רגע לשאלת יחסי יחיד-קולקטיב התמונה כמובן מורכבת יותר מאשר "אתה שייך רק לא', או רק לב' או רק לג'?".

נגדיר: קולקטיב הוא מכלול אנושי שיש לו מאפיינים כמיכלול, ושאתה מוצא עצמך נתון לתוכו. חישבו על קולקטיב כמעגל. ישנו קולקטיב במישור הדתי, הלאומי, האזרחי, התרבותי ואולי גם מישורים נוספים.
ישנם קולקטיבים שאוחזים יותר בחוזקה את היחידים שלהם וכאלו שפחות. לא מדובר רק על העמדה המוצהרת של הקולקטיב, אלא גם על התודעה המשותפת של יחידיו. כלומר ככל שפרטי הקולקטיב תופסים אותו כקשיח, התפיסה הזו תשפיע על כל יחיד. בנוסף משפיעים גם הקושי הטכני והתודעתי להתנתק מהקולקטיב וכן הקושי לאמץ אחד חדש.

שכן למרות שלרבים מהמכלולים אפשר לבחור להצטרף; אפשר להמיר דת או להחליף אזרחות. עדיין, מהרגע שעשית זאת, ויהיה המעבר כנה ככל שיהיה, לוקח זמן להיטמע. בראש שלי אני עדיין, ואולי תמיד, אשאר "יצחק קרומביין". עיברתתי לא בשבילי אלא כדי שהילדים שלי יגדלו עם התודעה שהם בני משפחת קרוב.

י"ב. בין סוגי קולקטיב יש יכולות קומבינציה: אדם יכול להיות מוסלמי בדת, שווייצרי בלאום וסיני בתרבות. אני אומר "יכול" אבל זו שוב יכולות אנקדוטלית. סטטיסטית יש את הקומבינציות הגדולות, המקובלות יותר, את הקטנות יותר ואז את האנקדוטות. אם אדם הוא ערבי, בד"כ יהיה מוסלמי, לעיתים נדירות יותר נוצרי. האמונה של יהודי אתני תהיה בד"כ, ובכן, יהדות, או שיהיה אתיאיסט³. (האפשרות האחרונה נובעת מזה שתרבותית, יהודי הוא הרבה פעמים מערבי).

י"ג. ככל שלי ולך יש יותר קולקטיבים חופפים, אנחנו יותר משפיעים אחד על השני, הן ישירות, הן תרבותית ובין דורית. ככל שהקולקטיבים כופים את עצמם יותר על היחיד, הסיכוי שהם ישפיעו על ההתנהגות שלי גדול יותר.

אם נחזור לשאלת המאבק: במאה חמישים שנה האחרונות ישנו מאבק טריטוריאלי על ארץ ישראל, ששני הצירים המרכזיים שלו הם אתני ודתי. הערבי המוסלמי שחי בארץ ישראל (וסביבתה) נלחם ביהודי על שליטה. לכן, ככל שיחיד נמצא ביותר מעגלים שחופפים לצד במאבק, הוא מועד יותר להישאב אליו. גרעין קשיח (מאד דתי ומאד אתני) יהיה מחויב למאבק בהכי הרבה סיטואציות. ככל שאדם נמצא בפחות מעגלים כאלו הוא פחות מחוייב לכל צד. ובפעם האלף, השאלה היא סטטיסטית לא אנקדוטלית.

לכן, באופן אינו מפתיע, אחוז המתגייסים לצה"ל מהאוכלוסיה הנוצרית (מתוקנן) גדול יותר מאחוז המתגייסים מהאוכלוסייה המוסלמית. פחות חפיפה לגרעין המאבק - יותר מוכנות להתגייס לצה"ל.

י"ד. על גבי התובנות הללו, אפשר לדון בנפרד על תגובות אפשריות למהלך של רע"ם.

~~~~
1. אפשר גם להיוולד דתי ולבחור להיות דתי, כן? האופי של דת-כנתון ודת-כבחירית שונה ואדם יכול להיות בשתיהן.
2. אפשר להעלות ביקורת חתרנית שטוענת שגם בחברה חופשית יותר אדם נתון בכבלים אלא שהם סמויים. אף שיש בביקורת הזו אמת, לטעמי כוחה מוגבל, וחבל להתכחש לכך שחברה שבוחרת לתת לחבריה חופש תצליח בכך במידה רבה. המחיר יהיה במישורים אחרים מאשר חירות.
3. עדיין עבור רוב האתיאיסטים, הם לא הולכים לבית כנסת, ולא לא-הולכים-למסגד. לכן, לוחמניים ככל שיהיו, אם הילד שלהם יעבור התגלות אמונית בד"כ לשם הוא יחזור.