לשוב אל הציונות

א. זה לא עומד להיות פוסט נחמד.

ב. באזור פורים לפני - ארבע שנים? נצח? - פרסמתי פוסט קצר שעיקרו: אני לא מבין איך בפייסבוק עדיין דנים במשבר הבחירות החוזרות (זוכרים?), עוד רגע קורונה תהיה הדבר היחיד שתדברו עליו. לא הייתי נביא, פשוט קראתי מספיק טוויטר. אני חוזר לאחרונה לפוסט הזה כי תחושה מאד דומה עכשיו באוויר. כאילו, ברור שכולם מבינים שמשהו מהותי השתנה. בפועל אני מרגיש שההשלכות עוד לא עוכלו כמו שצריך.

ג. תארו לעצמכם תסריט אופטימי: שנה מהיום, עזה כבושה לחלוטין ותחת שלטון צבאי. חיזבאללה נסוג בכוח כך שתושבי הצפון יכולים לחזור לבתיהם. זה תסריט מאד מאד אופטימי, אבל גם בו יהיו אלפי חללי צה"ל ונפגעי טרור, אלפי נכי צהל. יותר מדי ילדים שצריכים ליווי נפשי, עשרות אלפי מפונים שיצטרכו פיצוי ויישובים שצריך לבנות מחדש.

וזה עוד לא הכל: יהיה ממשל צבאי בעזה, וככל הנראה רצועת ביטחון בדרום לבנון. יהיה צורך בהרבה צבא יבשה להחזיק בגבולות ולאחוז חזק ביוש. יהיו, אולי, סנקציות מהמערב שגם הם יעלו לנו כסף. כל הצרכים הללו יישארו, ככל הידוע לנו, לפחות עשור או שניים.

 במילים אחרות, העול הכלכלי והאזרחי יגדל מאד, וכל זה בתסריט הכי אופטימי. הפסד בעזה או בלבנון יעלה לנו הרבה הרבה יותר.

ד. סביב הורדת הדירוג הראשונה, כתבתי שלדעתי לא מדובר רק בתוצאה מהמלחמה, אלא שאולי אף פעם דירוג כלכלי מושלם של ישראל לא היה מחובר למציאות. בפודקאסט בו דיבר פרופסור דני אורבך הוא המשיל את ישראל בעשורים האחרונים לאדם ששורף את הבית שלו כדי שיהיה לו חם. הדירוג המושלם מעולם לא היה ריאלי. לו חיינו בהתאמה לאתגרים האמיתים (נאמר, היינו כובשים מחדש את עזה בצוק איתן) - ללא ספק מצבנו היה יותר טוב היום, אבל דירוג האשראי שלנו היה יותר נמוך בעשור האחרון. כי מה לעשות, ריאלית אנחנו חיים בשכונה קשוחה, ולחיות בשכונה כזו הוא עסק יקר.

ה. בוא נפרק כבר עכשיו מוקש: אני די בטוח שיהיו חברבוקים שיקראו את הפוסט הזה ככתב הגנה על הממשלה הנוכחית ושר האוצר שלה (שאני באופן אישי יותר מסמפט מאשר המיינסטרים בפיד שלי, גם אם חושב שהוא, כחלק מכל הממשלה הנוכחית, חייב לעוף ברגע הראשון שיתאפשר). אין לי עניין במלחמת החפירות הזו, ולכן אחדד שלדעתי כל מה שכתבתי יהיה נכון גם בממשלה עם מדיניות כלכלית אחראית יותר. כמובן, אין לי שום יכולת להעריך מה האימפקט של העול הכלכלי החדש, ועד כמה רפורמות כלכליות יכולות לאזן אותו. בתחושת הבטן שלי, ומהקריאה של נימוקי ההורדה האחרונה - ממשלה אחראית יותר תקציבית ופיסיקלית תקטין את המכה הכלכלית, לא תעלים אותה.

ו. אם לא וויכוח על איכות הממשלה, מה כן הסיפור? מחשבות על אירופה.

בדיון על המשבר הדמוגרפי של אירופה, מדברים הרבה על האספקט של ההגירה האיסלאמית, והדיון חרוש. לאחרונה פגשתי שרשור חכם בטוויטר שהציג זווית שעד אז לא חשבתי עליה. אירופה הקורסת דמוגרפית לא צריכה רק כוח עבודה צעיר וזול אלא גם כוח עבודה איכותי. כשאין ברירה, ייקחו גם צעיר טורקי. אבל כשיש ברירה יעדיפו מהגר משכיל עם אוריינטציה מערבית ומקצוע ביד. 

ככל שהריק באירופה יגדל, הוא ישאב אליו מכל העולם את כל מה שלא מחובר מספיק חזק לאדמה. הצעות הרילוקיישן לאירופה יהיו יותר ויותר מפתות כלכלית. לא משנה מה ישראל תעשה, במישור הכלכלי זה פשוט לא יהיה כוחות. רפורמות כלכליות ייטיבו את המצב של ישראל אבל לא יעלימו את העול הבטחוני וממילא הכלכלי. חיינו בתקופה קצרה ומרומה בה ישראל יכלה לתת פייט למדינות המערב העשירות והבטוחות. התקופה הזו חלפה.

ז. אז מה כן ישאיר פה אנשים? מה שהביא אותם לכאן לכתחילה גם בתקופות קשות יותר: ציונות.

עכשיו, זה השלב שבו אנשים ריאליים ומקורקעים יבואו אלי הרחפן ויתווכחו עם הווריאציה הכי חלשה של העמדה שלי: כלכלה זה חשוב וישראל לא תחזיק בלי כלכלה; גם בקום המדינה היו את העליות הבורגניות שבנו את עמוד השדרה התעשייתי; הסיפור הציוני הוא לא רק המושבה כינרת אלא גם סטף וורטהימר. כל זה נכון אבל לא ממש רלוונטי. אובייקטיבית ישראל לא תהיה המקום הכלכלי הכי קורץ. זו מלחמה אבודה. במובן הזה, הניסיון להשאיר פה את האוכלוסיה שאירופה תנסה לשאוב אליה, על ידי מיטוב המצב הכלכלי הוא צעד ריאלי פחות, לא יותר. אם זו השפה, אירופה מנצחת כשיד אחת קשורה לה מאחורי הגב. 

ברור שיהודים באים או נשארים בארץ מקומבינציה של מצב כלכלי וציונות. כמו שאני לא אוהב שמציגים את הצד שלי כאילו הוא חושב שכלכלה לא משנה, לא נכון להציג את הצד השני כאילו הוא חושב שציונות לא משפיעה. באומרנו זאת, ישראל התרגלה להיות במצב בו הכלכלה מספיק טובה כדי להחזיק כאן יהודים עם ציונות מאד בסיסית. זה כבר לא יקרה. בדיוק לכן, הROI של הדגשה מחדש של הציונות הוא הרבה יותר גבוה.

ח. תמריצים כלכליים הם דבר חזק, אבל יש מישורים שהם נכשלים. אנשים ישקיעו הרבה עבור משכורת טובה, אבל יתפטרו ויעברו עבודה כשהחברה תיקלע לקשיים. בטח ובטח שהם לא ימסרו את נפשם למענה. יש גם שכירי חרב, אבל זה פרופיל מאד ספציפי ונדיר של אישיות. יש הרבה יותר מתגייסים לצבא מתוך ציונות מאשר בעד כסף.

מה שישאיר אנשים בישראל בתקופה כלכלית קשה כזו הם ערכים וציונות. צריכים להילחם על המצב הכלכלי, שלא יהיה קטסטרופה. אבל די מהר יגיע חוק פארטו, והשקעה נוספת בכלכלה תיתרגם למעט מאד השפעה.

ט. אבל מה בעצם אכפת לי? בואו נלחם על הכלכלה כאילו אין ציונות ועל הציונות כאילו אין כלכלה!

זה נכון על הנייר, אבל בפועל האליטות הכלכליות (ולא רק) דוחפות את ישראל לצעדים אובדניים מבחינה ביטחונית. לפעמים התחושה היא שקשה עליהם המציאות החדשה, והם נורא רוצים לעצום את העיניים ולחזור לישראל העשירה והשלווה. אחרת? המון רופאים וכלכלנים ואנשי עסקים יעשו רילוקיישן!

שזה אולי נכון, אבל אשליה מסוכנת שאפשר לחזור אחורה. ניסיון לְרַצות את הקו הזה יוביל חלילה לעוד קטסטרופה בטחונית שבעקבותיה, הפלא ופלא, הגירה שלילית.

אני חושב שלא במקרה, אם תחשבו על קואליציה שיש לה סיכוי להעביר רפורמות כלכליות משמעותיות (בלי ליכוד וחרדים) תקבלו כזו שמצהירה כבר עכשיו שהיא רוצה להיכנע. את הקשר הגורדי הזה חייבים לחתוך, אבל הוא קיים ולא בכדי. 

י. אז מה כן אפשר לעשות? לחזק את הערכים. ישראל התאהבה בדמותה העשירה כלכלית והיא בטוחה שאם תרפה ממנה, המדינה תיעלם. אז לא, ישראל שרדה גם צנע (וגם אמברגו נשק אמריקאי אגב). אנחנו חייבים להפסיק להזמין בוולט, או לפחות לא להיות תלויים בוולט מבחינה פסיכולוגית. חייבים להדק חגורה ולזכור שקודם כל אנחנו כאן כי זו מדינת היהודים, מדינת ישראל, ועל חלום כזה משלמים גם ברמת חיים. אישית אני לא חושב שיש ברירה אחרת.

(י"א. וכאמור בעוד פוסט אחר - יכול להיות שגם כל הדיון הזה הוא קונספציה. הטמפרטורה עולה בכל העולם. אי שקט פוליטי מתחולל בארה"ב וכל אירופה. הימין בישראל טוען שהשמאל האמריקאי הופך יותר אנטישמי, והשמאל טוען להפך ואני חושש שכולם צודקים. אם יעלה ימין אירופאי לשלטון, האם הקריאות "זרים החוצה" יעצרו רק במוסלמים?

אולי בקרוב נגלה שגם הסיסמה "בית בטוח" חזרה לאופנה. לא שכאן בטוח לגמרי, כן? אבל כאן גורלנו ככל הניתן בידינו)