פוסטים בנושא מפייסבוק

(אני שם כאן הרהורים על פרק כ"ד בחלק ראשון של מורה הנבוכים. לצערי אין כאן מהלך עם קצוות סגורים אלא כמה הרהורים. הסיבה היחידה שאני מפרסם את זה היא כי הבטחתי.
המתעניינים מוזמנים גם על הערות שוליים שאולי מעניינות יותר מגוף הדיון)

א. הרמב"ם מבאר שיש למילה 'הלך' ארבע משמעויות:
1. הליכה של גוף חי (המשמעות המקורית)
2. הליכה של גוף שאיננו חי

א. תורה א' בליקוטי מוהר"ן מתחילה בחיבור בין חכמה לחיים: החכמה תחיה בעליה, והכרת החכמה שבכל דבר היא מפגש עם החיים של המציאות.
במבט ראשון המשוואה הזו יורדת בקלות בגרון: חכמה = חיים? נשמע נהדר.
אבל הקלות היא אשליה שנגזרת מה שאני מכנה גשט"ט (גזירה שווה טוב טוב) - שני דברים הם חיוביים אז קל לנו לשים אותם באותה המשוואה.

בחור באדמה חי לו הוביט. לא היה זה חור מט לנפול או מנהרה מצחינה. מאורה של הוביט היא זו ומשמעותה - נינוחות.

ההוביטים, חובבים הם את החיים הפשוטים והטובים בעירומם. שיכר שעורה ועוגיות כוספה, נפש אותנטית בגוף סבבה. חגיגות ההוביטים מלאות הרמוניה כפרית. עשויות הן משלווה ודיוק בגוף ונפש.

הפתרון המוצע היום הוא להפוך את הרחוב לכמה שיותר 'נקי', כלומר "שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה". אלא שכמו במקרה המוזיקה, גם למקום בו כל אחד עושה מה שהוא רוצה יש אופי. לדוגמה, אופי בו אין במרחב הציבורי שום ערך משותף.

ביסודה של הנטיה הזו קיימת חולשה שאני מכנה 'מיוחדופוביה': אנחנו מפחדים לטעון שמישהו, או משהו, הוא מיוחד. נשמע לנו טיעון לא אינטליגנטי, חסר מודעות עצמית או מודעות בכלל. נשמע הרבה יותר מפוכח לטעון שהתופעה שאני מבקר קיימת גם בצד שלי.