(מכל סדרת #משפטיך_תהום, זה עומד להיות כנראה הפוסט הכי מרגיז. הניתוח שלי מן הסתם יהיה מכליל. קביעות שאקבע כאן לא יהיו נכונות עבור כל אדם במחנה השמאל. אבל שאלת הפרט היא לא זו שמעניינת אותנו כרגע. השאלה היא סטטיסטית: לאן הציבור נוטה וממילא מה יעשה 'המחנה')
א. כשאני מדבר על אסטרטגיות הסחטן, הכוונה היא לגישה של: או שדעתי תתקבל או שאני שורף את המועדון. אין צורך להגיע לאיום במלחמת אזרחים. גם לומר אם דמותה של ישראל תראה שונה מעמדתי אני אפגע בכלכלה; ביחסי החוץ; פשוט אעשה רילוקיישן.
ב. אז למה למחנה השמאל קל יותר לנקוט באסטרטגיית הסחטן? ראשית, כי הוא יכול.
כדי שיהיה לך קל להגיד "אם לא תקבלו את דעתי אני הולך", צריך שתוכל ללכת ושיהיה לך לאן.
חבר גנרי במחנה השמאל יודע אנגלית טוב יותר; מכיר תרבות אירופאית/אמריקאית באופן עמוק יותר; יש לו השכלה אקדמאית. סיכוי יותר טוב להיות בעל מקצוע מבוקש באופן גלובלי. נתונים אלו הופכים אותו, לפחות בעיני עצמו, אבל במקרים רבים גם אבסולוטית, למועמד מבוקש יותר להגירה. אם מדינה אירופאית עם אוכלוסייה מזדקנת מחפשת מהגרים (כן, גרמניה, אני מסתכל עליך) - הוא מועמד מוצלח.
לעומתו למצביע ימין גנרי יש בממוצע פחות היכרות עם תרבות מערבית, אנגלית פחות טובה, מקצוע פחות קורץ וכן על זו הדרך.
אזכיר שוב, מדובר על ממוצעים. אתם מכירים ימני דוקטור לפיזיקה דובר אנגלית אוקספורדית ושורק את התרבות הבלגית לארוחת צהריים. הוא יותר מערבי מכל השמאלנים הפרובינציאליים שלמדו מדעי הדשא ואין להם במה לעבוד ולאן ללכת. שכוייח. השאלה היא לא אנקדוטה מול אנקדוטה אלא ממוצע.
ג. מעבר לשאלת היכולת קיימת שאלת הרצון.
זהות של אדם מורכבת במעגלים לעיתים חופפים ולעיתים לא. לעיתים מחזקים אחד את השני ולעיתים סותרים. הזהות היא סך כל המעגלים הללו.
בהקשר הזהותי אפשר לציין כמה מעגלים שמחזיקים את האדם בישראל:
הראשון, ואולי המובן מאליו, הוא ציונות. פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות. ציונות יכולה לדחוף אנשים לעלות לארץ מוכת מלריה, היא בוודאי כוח משמעותי בשאלה שלו אם להישאר.
בשל הדומיננטיות של הציונות לעיתים מתעלמים מעוד כמה מעגלים. לדוגמה, הלכה. עבור יהודי שומר מצוות, חיים בארץ הם מעלה, גם בלי ציונות. אפשר להיות אפילו אנטי ציוני ועדיין לראות בישיבה בארץ ישראל ערך. תרבות יהודית או בעברית היא ערך שכול להחזיק אנשים כאן. מעגל נוסף הוא משפחתיות: ככל שיותר משפחה חיה בישראל, וככל שערך המשפחה גבוה בעיניך - העובדות האלו יחזיקו אותך מלהגר. מה לעשות, כשאתה רגיל לחיות עם עשרות בני דודים במרחק נסיעה של רבע שעה, או סתם יש לך יותר משלושה ילדים, רילוקיישן הוא עסק שיש לך אליו הרבה פחות חשק.
ד. שוב, באופן ממוצע, כל המעגלים האלו חזקים יותר בימין. אם אתה ימני, הסיכוי שלך להיות ציוני גבוה יותר. גם כשלא, כי אתה חרדי - החיים בארץ ישראל הם מצווה. במדינת ישראל יש כיום את עולם התורה הכי מפותח, ועוד לא דיברנו על הציוניזציה של הציבור החרדי. אז אם אתה ימני, יש סיכוי טוב שאתה רוצה לגור בארץ או כי אתה ציוני, או כי יש מצווה כזו, או גם וגם. בנוסף, בממוצע ככל הנראה המשפחה שלך - הגרעינית והמורחבת - פשוט יותר גדולה.
ה. יש צייצן בטוויטר, מצביע שמאל גנרי, פיזיקאי בהכשרתו שעשה פוסט דוק בחו"ל. בלב כל המהומה הנוכחית הוא בחר לחזור עם משפחתו לארץ. הוא חושב שהרפורמה היא אסון ושהימין מסוכן ופופוליסטי וכו', והוא עדיין חזר.
הטיעון שלי איננו "אין שמאל ציוני", "כל השמאלנים עושים רילוקיישן", גם לא "רוב השמאל הוא בעצם פוסט ציוני!!!1". אני שואל מה קורה יותר, עבור מי בממוצע יש יותר מעגלי זהות שמחזיקים אותו כאן.
ו. ולבסוף - וכאן ברור לי שאעצבן הכי הרבה אנשים - בממוצע המחנה השמאל פחות משפחתי.
יוני סלמון אבחן מזמן שהעברת המקל מדיסני לפיקסאר העבירה גם את מרכז הכובד של עלילות הסרטים מאהבה רומנטית, אל החברוּת, (ולא במובן של girlfriend). זה, בזעיר אנפין, התהליך שעובר על החברה המערבית כולה. כי זאת למודעי: משפחה היא דבר מעיק ומחייב שלא בחרתי בה. לעומת זאת בחברים בחרתי וכמו שנכנסתי לקשר ברצוני, אני יכול גם לצאת ממנו.
העולם המערבי חרת על דגלו את החופש, והערכים שלו הם ערכי הליברליות. בעולם כזה, משפחה היא הכרח מעיק. אגב, זוגיות לא: זוגיות יכולה להיות כמו חברים. מתחתנים ומתגרשים בקלות, עדיף בכלל בלי השלב האמצעי. אבל משפחה מורחבת - אחים, בני דודים וכן על זו הדרך - לא בוחרים בהם, אז הם כפויים עלי. אני יכול כמובן לבחור להיות חבר שלהם, כמו כל אדם אחר, אבל הערך של משפחה יורד כשערך החירות כובש כליל את הבימה ולא מותיר מקום לערכים מסוג אחר, נניח מוסר של נאמנות.
ח. כי בגדול, המערב מעריך בחירה, לא הכרח. לדוגמה, הוא יהיה בעד דייברסיטי במוצא, לא בדעות. כי לא בחרת במוצא שלך אז הוא לא אומר עליך כלום. כן בחרת בדעות שלך, לכן הן כן אומרות עליך משהו, ואם הן לא ראויות לכבוד, פשוט תשתנה.
וכפי שהבחירה מגדירה אותך, היא גם מגדירה את מעגלי הזהות שלך. אני מחובר למי שחושב כמוני, לא למי שנולד לאותו אתנוס. לכן, לדוגמה, אם יאיר לפיד של לפני עשרים שנה נפגע כשטענו שהוא לא נגד התבוללות, בשמאל של היום התנגדות להתבוללות היא גזענות פר אקלנס.
ט. אני לא טוען שאדם מערבי ליברלי יהיה בן רע להוריו. רגש הכרת הטוב רחב ובסיסי יותר מאשר מוסר של נאמנות. מה גם שמוסר של נאמנות לא נעלם לגמרי בתרבות מערבית, אלא מתבצר בנקודה הגרעינית שלו וכיבוד הורים בהחלט יושב בלוז הקשוח של הרגש המוסרי.
אני ודאי לא טוען שהוא יהיה הורה גרוע. להוליד ילדים הוא עניין בחירי וילדים, לכאורה, הם הפרח הכי מוגן בעולם ליברלי. קח את האחריות על בחירותיך וגדל את הילד הכי טוב עד לבגרות.
כן נזכיר שבעוד שבגלל איזה חוק טבע משונה כל אדם חייב הורים - לא כל אדם חייב ילדים. והעמדה הזו, האלהורית, אכן הולכת ותופסת מקום במערביות. אם אתה הורה תהיה הורה טוב, אבל מי אמר שחייבים להיות הורים.
י. אולי המקום בו אני חש הכי הרבה את הפער בנוגע למשפחה, הן ההתבדחויות הדלוחות על "כמה נוראה היא ארוחת חג משפחתית". בפרשנות שלי, המשפחה היא החלק הלא וולונטרי בחיים שלנו כאנשים מערביים וממילא היא מעיקה ומאיימת. מי שמבחינתו המשפחה תופסת מקום משמעותי בחיים בוודאי סובל גם מהמתחים של משפחה - המקום הזה בו שמים אנשים שונים באותה הסירה בלי בחירתם, בו יש דייברסיטי בדיעות ולא במוצא - אבל גם נהנה מהעוצמה, המשמעות והאהבה ששוררת שם.
ט. מכאן נבין יותר גם למה בעוד ניתן למצוא שמאלנים בטוויטר הטוענים שהם מעבירים כספים לחו"ל ומתכננים רילוקיישן, יש מגזר אחד שלפחות אני לא ראיתי שום התבטאות כזו ממנו, למרות שהוא נלחם בחריפות ברפורמה: שמאל דתי.
