למה הפסקתי להאמין בדיון הוגן

א. המיתוס של דיון מכובד, או של יושר אינטלקטואלי, מניח שאפשר להפריד בין שני מישורים: האיך והמה. לא חשוב מה אתה אומר, אקשיב לדעותיך בכבוד, אתייחס אליהן בהגינות. תהיה אי הסכמה, אפילו חריפה, אבל היא תהיה במישור המה, במישור האיך, לכל דיון תמיד יהיה אותו הפרוטוקול.

ב. לפי המיתוס הזה, ההפרדה בין האיך והמה מאפשרת לנו להכיר ולשקול ברצינות את כל החלופות, גם אלו שבינינו לבינן יש תהום. ההפרדה הזו יכולה גם לאפשר לנו להתעשר מדעות אחרות, מנוגדות לנו, בלי שניסיון המפגש ייהפך להיות אלים ומכוער. סחר החליפין בדעות לא יגרור בעקבותיו נזק קולטרלי.

ג. כמו שחברבוקים וותיקים אולי מנחשים - אני כבר לא מאמין בהיתכנות של החלוקה הזו. פעמים רבות רבות האיך משפיע על המה. האידיאל "נדבר, ולא משנה על מה, באותו האופן המכובד" יכול להחזיק רק מכוחה של אשליה, אולי מבורכת אבל אשליה.

ד. לדוגמה, יושר אינטלקטואלי כולל איזשהו עקרון חסד לדברי היריב. להשתדל להבין את דבריו בצורה הכי טובה שאפשר וגם אם לא, לפחות לא לייחס לו כוונות נסתרות ורעות כשאין הכרח מהדברים. ואכן חובבי הדיון המכובד ישתדלו לעשות זאת, גם לדעות שהם לא מסכימים איתן.

אבל עקרון החסד ילך וידהה ככל שהדעה הנגדית הולכת ומתרחקת וההתנגדות אליה הופכת לבוז או תיעוב. תהליך כזה רואים לא רק אצל טרולים שבאו להתנגח והייטרים שבאו לשנוא, גם אצל מי שבמוצהר וגם בפועל מחפשים דיון מכובד.

ה. עוד דוגמה לכך שאין הפרדה מלאה בין 'איך' ל'מה': לקרוא ליריב מטומטם או נקלה, זה 'מה' או 'איך'? האינסטינקט הראשוני שלנו לומר שזה 'איך'. אבל הדעה שישנן עמדות פסולות מוסרית היא לגמרי מה. וברגע שהן פסולות, נכון לומר שהן נקלות.

אפשר לומר אני לא מדבר עליך ישירות, אבל העמדה שאתה אוחז בה נקלה, ויש בזה ריכוך מסויים. עדיין ברור שאדם שאוחז בדעות נקלות ראוי לבוז בעצמו. וגם בריכוך הזה ישתמשו פחות ופחות ככל שהדעה קיצונית יותר.

ובדינמיקה של וויכוח, כשצד אחד מרים את הקול, גם הצד השני יגיב בהתאם — רק שיש הבדל בתגובת הסביבה. הרמת הקול של צד אחד לגיטימית והשני לא. כמו שהגדיר פעם יגיל: אם אתה לא צודק, לפחות תהיה מנומס, אם אתה צודק, נסלח לך על חוסר הנימוס.

ו. דפוס ההתנהלות הזו חוזר בכל דיון שפגשתי.

בלוגר שחטף נזיפות על זה שתהה על מוסכמות יסוד ליברליות התגונן ש"לא הייתי נגד, רק שאלתי שאלות". אותו בלוגר ידע יפה מאד לתקוף - ובצדק - מתנגדי חיסונים ש"רק שואלים שאלות".

חברבוק מוערך כתב כמה פעמים נגד שימוש בכינויי גנאי לפולטיקאים כהרגל שמשחית את הדיון הציבורי — ואז המציא כאלו בעצמו, כשהפוליטיקאי היה מספיק בזוי בעיניו.

אנשים שכתבו על אלימות המתנחלים ושמי שטוען ש"העיסוק בה יצא מפרופורציות לעומת מימדיה" בעצם נותן לה לגיטימציה — תקפו את מי שדיבר על אנקדוטות בעייתיות של חיילים אוקראינים וטענו שהוא מהדהד תעמולה פוטיניסטית.

ז. ההסבר לזה איננו 'צביעות'. למרות שיש הרבה צביעות בעולם. ההסבר לזה הוא שבעצם, שום 'איך' אינו מוחלט. הוא לכוד בסוגריים גדולים של 'מה'. כל עוד אתה עונה לאותו 'מה' רחב, אתה נשפט כְראוי לאיך. מי שחורג מהספקטרום הזה מואשם בהיותו טיפש או רשע ו'נענש' בהתאמה על ידי בוז או תיעוב. ובוז או תיעוב הם לא צעדים של דיון נייטרלי.

אדגיש כבר כאן שהסנקציות של בוז ותיעוב לא שקולות לכלא או לעונש פלילי. כלומר אני לא טוען ש"בעצם אין חופש ביטוי".
ועדיין, גם סנקציות כאלו הן עדיין סנקציות ועדיין מחיר שיש לשלם. הן לא תבלומנה אנשים מלדבר על נושאים ממש ממש חשובים. אבל על דברים אחרים, בהחלט כן.

ח. אז למה אנשים לא מודעים לזה? למה הם חושבים באמת ובתמים שה'איך' שלהם הוא מוחלט? כי אלו הם מים. כלומר ה'מה' הזה מקיף אותנו בצורה כל כך שלימה שהוא לא נתפס אצלנו כ'מה' אלא כיסודות העולם המובנים מאליהם.

חשוב להבהיר שגם זו איננה ביקורת. הסיבה שה'איך' קיים היא משום שה'מה' שקוף. לו לא היה שקוף, הוא היה בולע את האיך, ועשרה קבין נוספים של אגרסיביות היו יורדים לעולם. ההישג הגדול של הליברליות, צמצום האלימות, איננו באמת שיוויוני לכל. אבל במקום שהוא עובד הוא עובד, חשיפת התחבולה לא תעשה הרבה מלבד הוספת צער.

מי כן מבחין במים האלו? מי שחי בשוליים, שחי בין עולמות שונים שה'מה' שמכונן אותם שונה. מי שבשוליים רואה את מי שבמרכז ומבין אותו (במובן ידוע), אבל לא להיפך.

ט. כאן, לצערי, צריך לרדת קצת לפסים אישיים.

העור שלי דק. כשמישהו מרים עלי את הקול אני מתכווץ. אחרי וויכוח אינטרנטי בדציבלים גבוהים אני מרגיש מותש. כל דיון בו מופנים כלפי תיעוב או בוז שואב ממני הרבה אנרגיה.

לו הייתי בעל דעות נכונות, בקונצנזוס של ה'מה', העובדה הזו לא היתה משפיעה יותר מדי. לו לא הייתי וורבלי ודעתן, גם. אבל ההתלכדות של תאווה להתבטא, דעות לימיניאליות ועור דק מכניסה אותי שוב ושוב לפוזיציה שסוחטת ממני כוחות.

י. כמו כל בעל חיים, פיתחתי אסטרטגיות שרידה. כחיית רשת כבר עשרים שנה, למדתי להכנס לפורום אינטרנטי, לזהות מי נגד מי, מה הגבולות המוסכמים של ה'מה', ואז לנווט בתוכם, בלי להתחכך יותר מדי בגבולות.

אצל חלק מחברבוקי אני נחשב כאיש שיח מנומס ומכבד (אצל אחרים, אגב, מתנשא ומזלזל). מה שהם רואים הוא איך אני כותב. מה שהם לא רואים הוא ממה אני נמנע מלכתוב.

היכולת לשמור על שיח מכבד היא לא רק פונקציה של איך אלא גם של מה. אני נמנע מלחרוג מקונצנזוס מסויים, ובזה נמנעים מראש רוב הקונפליקטים. מכאן ואילך מספיק להיות קשוב והוגן.

י"א. הייתי יכול, אולי, לבחור אחרת. להיות חייל במלחמת אמונות ודעות, לעמוד יותר על דעותיי, לחטוף יותר ולהתחספס יותר וממילא להיסרט פחות.

סיבה אחת שלא בחרתי באופן הזה היא פחדנות. אני רואה מה קורה בארצות הברית. לא מכניסים לכלא על הדעות הלא נכונות אבל כן מפטרים. גם אם הדעות שלי עוד לגיטימיות היום, עוד כעשור הן יכולות להיות עילה לפיטורין, בטח בתעשיית ההייטק, המוטה בטירוף אל הפרוגרס. האינטרנט זוכר הכל ולא בא לי לאבד פרנסה בשביל וויכוחים ברשת.

אבל הסיבה המרכזית יותר, היא כי אני מאמין שהמאבק האמיתי נמצא פנימה, בהעמקה ואז בחינוך, לא בעימות פומבי ברשתות החברתיות.

אז בשביל מה אני כן כאן? מה השאלה, בשביל לדון. בשביל להיפתח לעוד דעות ולשכלל את יכולת הביטוי שלי. רק שדיון בו אתה מגביל את עצמך מראש הוא מתסכל מאד.

י"ב. אורי אורבך ז"ל כתב בסדרת 'ילד דתי' על משחק כדורגל משותף בשכונה, של הילד הדתי ושכניו החילוניים. המזרוחניק שבילד מיד מתלהב

כולנו יחד! עם ישראל!
מאחד לשני הכדור מתגלגל.
ורק כשחטפתי גול, הם התחילו לכעוס.
ואמרו: "הפסדנו, רק בגלל הדוס".

כמיזרוחניק בעצמי אני בעל שאיפה כמוסה, לראות איך כולנו בעצם ביחד, בברית קדושה נגד מפרי ה'איך', נגד חוסר הכבוד, הגינות אינטלקטואלית וכו'.

רק שעם הזמן מסתבר שאנחנו לא באותו המשחק. מי שנמצא בשוליים מעריך את כללי המשחק כי הם מאפשרים לו להציג את דעתו בצורה הוגנת. אבל מי שנמצא במרכז מחזיק בהם מסיבה אחרת, כי הם המובן מאליו. הוא ישמוט אותם כשייחצו גבולות של מה מסויים.

י"ג. בכמה פעמים, בעיקר בשנה האחרונה, הרגשתי איך חברבוקים באמת מוערכים שתפסתי "בצד שלי" (מבחינת ה'איך', לא ה'מה') כבר לא משחקים באותה הקבוצה.

החלום שכללי המשחק שונים ממטרותיו, ואפשר להיות באותה הקבוצה לגבי ה'איך' גם כשנמצאים בקבוצות אחרות לגבי ה'מה', הולך ומתגלה כפנטזיה.
אין עיר מקלט. בכל מקום עליך להתכווץ כדי לא להיסרט, או להזדקף ולחטוף.

י"ד. אז הROI הולך וקטן. אני משקיע יותר כדי לקבל פחות, והתוצאה די מתבקשת. כמו שאמר לי מכר שבוע שעבר: אתה כותב הרבה פחות, נכון?

נוהגים לומר שמי שקשה לו עם החום שלא ייכנס למטבח. וזה נכון, רק שלעתים נילווית לאמירה נימה קוראת תגר ומזלזלת.
אולי כדאי להחליף אותה בתוגה מסוימת כלפי הבחירות הבעייתיות בעולם. כי ההשלכה של המשפט היא שמי שקשה לו עם החום באמת לא נכנס למטבח. אני לא בטוח שזה הופך את המטבח למקום טוב יותר.