א. כרגע אני סבור שהעשור(ים) האחרונים של ישראל היו סוג של אשליה, של שקר עצמי. כמו אדם שמחזיק רמת חיים גבוהה על ידי גלגול הלוואות, עד שהחוב מתנפץ בקול תרועה רמה - ככה השלווה והצמיחה הכלכלית של העשורים האחרונים היו סוג של רכישת וילה ופרארי תוך כדי צבירת חוב קטלני.
ב. ישראל סיפרה לעצמה שהיא יכולה להסתפק בצבא קטן (ולכן גם תירצה "וחכם". 'קטן' היה המטרה, 'חכם' - התירוץ). היא סיפרה לעצמה שאפשר לזנוח את אתוס הלוחם ולשים במקומו את אתוס שמונה מאתיים. רק שכאשר האתוס מוחלף בקריירה, צריך לשים הרבה יותר כסף כדי לשמור כוחות איכותיים בשירות. וכשזה לא קורה מתפשרים (ושוב, מצטמצמים).
ג. וכך הלכה הבועה והתנפחה. חיינו בסטנדרטים מערביים, התרגלנו לעושר כלכלי גדול ולשקט בטחוני יחסי. בתמורה, שילמנו בדולרים למפלצות סביבנו, והקטנו את מעטה ההגנה. מתישהו הפער הבלתי אפשרי בין אויב מתעצם לצבא מתכווץ - הפער הזה נקרע והתפרץ.
עכשיו הגיע הזמן לנטוש את האשליות. להדק חגורות, להנמיך ציפיות, לחזור לאתוס לוחמני יותר (שאני הראשון להיפגע ממנו, אגב). אפשר גם לסרב להרפות מהחיבוק המנחם של האשליות, ולחטוף שוב ושוב עד שנלמד, או גרוע מזה חלילה.
ד. כאן מגיע האַבָל, או המבט האופטימי (כדי להראות שוב לכל המלעיזים שאני לא שמרן )
יש מבנה חוזר אצל הרב, בכל הנוגע לסוג מסוים של חטאים. אלו חטאים שאינם בעייתיים באופן קטגורי, אלא בתזמון. אם אדם מתמלא רגשי קודש, ומנסה לדלג למדרגה שגבוהה לו מדי, שהוא לא מתאים לה, אין לו עדיין כוחות להכיל אותה - קודם כל, הוא יחטוף. שלא תטעו, לחטוף זה עניין לא כיף. כלומר, לאדם כזה באמת יכאב.
אחרי זה, הוא צריך לחזור בתשובה. הוא צריך להבין שגם לשאוף למדרגה עליונה כשאתה לא מוכן - זה חטא. אבל, וכאן בהחלט מגיע אבל: בהרבה מקומות הרב מדריך שכאשר חוזרים בתשובה על חטא כזה, לא לזנוח את המדרגה שהשגת.
זו הדרכה באמת לא ברורה. הרי החטא היה בחוסר ההבנה שכרגע המדרגה לא מתאימה לך. איך אפשר לחזור בתשובה בלי קודם כל לתקן את החטא, כלומר לעזוב את המדרגה הלא מותאמת?
ה. בעיני, זה קשור לגישה הכללית של הרב, שהיא אופטימית. נכון, טעית וחטאת וחטפת. אבל אם תעזוב את המדרגה שכן השגת - הרי שכל הסיבוב היה לשווא. הוא קרה סתם. אם היינו מוחקים את החטא והתיקון, שום דבר לא היה משתנה.
ו. הרב הוא אופטימי במובן שהוא מאמין שהכל יכול לעלות לטובה. שום דבר לא נמחק (כן, גם לא הגלות), לכתחילה צריך לעשות הכי טוב שאנחנו מסוגלים - אבל בדיעבד גם הטעויות הן חלק מההיסטוריה/ביוגרפיה שלנו. בדיעבד גם הן יביאו לטוב. לכן אומר הרב: תאחז במדרגה הלא מותאמת שהשגת, ואת השברים שנוצרו בגלל ההתפרצות, תתקן.
ז. בכל הנוגע לחטאים פרופר, לגישה הזו אין שום נפקא מינא מעשית. אם אדם גנב, אין בזה שום דבר טוב, גם בדיעבד. אדם חלילה רצח, חילל שבת, ניאף? במישורים האנושיים זה רק רוע ואין לו העלאה. האם יש חשבונות גבוהים שגם חטאים כאלו יתוקנו? אולי, אין לנו עסק בנסתרות.
ח. אבל יש פגמים יותר דקים, שהרוע בהם יותר תלוי הקשר. חטאי המעפילים למיניהם הם מהסוג הזה. הם לא רעים קטוגרית, אלא רעים כי בני האדם עוד לא הבשילו לאחוז בהם נכון, כי התאנה עוד פגה.
לכן, יש גם נפקא מינא מעשית: כשמבינים את הפגם וחוזרים בתשובה, כדאי לפחות לנסות להשאיר את הטוב שכן הושג, גם במחיר כה כבד.
ט. וכאן זו כבר ספקולציה שלי, לא בטוח שהרב היה חותם על זה: אולי גם העשור הפנטסטי, המרומה של ישראל, הוא משהו שראוי להשאיר. הפכנו להיות אומת סטארטאפ. בכחש, בעיוורון עצמי שעלה בדם, אבל המהלך קרה. מגדלי אלון יכולים להתרוקן, אבל עדיין מטילים את צילם.
תיקון שלם, גאולי ואופטימי יהיה לקחת את כל העושר החומרי והטכנולוגי איתנו. לתקן את האתוס והמיתוס הישראלי, לכיוון יותר ריאלי ויותר בעל משמעות. אבל לשלב בו את אתוס היזם, הפורץ הטכנולוגי, שמאמין בהתקדמות האנושית.
Loading