א. ראשית אל תזיק, קודם כל אל תהיה בנאדם זבל. אחר כך אפשר לעזור ולתרום — אבל לא להזיק זה הבייסיק.
זו קביעה מוסרית וככזו נראה לי שכולנו נסכים איתה. אבל האם זו גם קביעה עובדתית? כלומר מה יותר קל — לא להזיק או כן לעזור לאחרים: לתת צדקה או לתרום?
ב. תחושת הבטן הלא מבוססת שלי היא שאנחנו תופסים את זה גם כקביעה עובדתית. עובדתית יותר קל לא להזיק מאשר לתת צדקה. יותר אנשים ייזהרו על הממון של אחרים ובטח שלא יעשו וונדליזם או גניבה — מאשר אנשים שיתרמו צדקה, או ילכו להתנדב.
כיון שכך, אם אתה מזיק — בטח שאתה לא תהיה פילנטרופ. הדברים קל וחומר. אם בניסיון הקל אתה לא עומד, למה שתעמוד בקשה? כמובן, יש יוצאים מן הכלל שחברים בארגון פשע וגם תורמים הרבה לעניים — אבל הם יוצא הדופן, לא המיינסטרים.
ג. הקביעה העובדתית שיותר קל לא להזיק מאשר כן לתרום צדקה, באה על גבי הנחות יסוד סמויה: שיותר קל לא להתערב מאשר כן להתערב. ברירת המחדל שלי היא לא להתערבב עם שאר האנשים — לרעה או לטובה. ממילא קל לי לא להזיק (כי קל לא להיות מעורב), וקשה יותר כן להועיל. כי צדקה היא מעורבות.
ד. אבל מה אם נאמר ההפך? שברירת המחדל שלנו כבני אדם היא כן להיות מעורבים. ולא רק מעורבים לטוב. מעורבים זה אומר שיש בנו גם יצר גדול להתנגד לאחרים ולהשחית. יש בנו תנטוס.
במקרה כזה, לתת צדקה ולהתנדב זה החלק הקל. כמעט הייתי אומר — אם אתה לא נותן צדקה חסר בך משהו מההיות אנושי. אבל לא להזיק? זה מאד קשה. אתה מעורה בעולם כל הזמן, יש לך את דעתך איך דברים אמורים להתנהל ויש בך גם פר נוגח שרוצה להיות מעורב, ולרעה, לשבור ולהזיק ולהותיר חותם של הרס בעולם. לעמוד מול יצר ההזקה זו משימה מתישה ויומיומית. לתרום צדקה? עשייה מזדמנת וחד פעמית. קל בהרבה. קצת כמו ללבוש מסיכה כל היום מול להתחסן פעמיים שלוש.
נכון, רוב האנשים לא ילכו לשבור את המכונית של השכן וכן ייתנו תרומה (במשרד, כמובן שבמשרד). אבל המעורבות לרעה (והנזק) לא מסתיימים רק במעשה דרמטי אלא באופנים יומיומיים יותר. לא לקחת שקל מהארנק של החבר אבל כן יכסחו את הפינוקים שהוא הביא למשרד, לדוגמה. אולי ניסיונות כאלו יותר קשים מאשר להעניק מעצמך לאחר.
אז מי שמצליח לא להזיק? זה אדם מוסרי. קל וחומר שאדם כזה יהיה גם מעורב לטובה. ייתן צדקה או יעשה חסד. כי בניסיון המוסרי הקשה הוא עמד, בלהיות בן אדם מכל שכן.
ה. ואולי השאלה הזו משתנה בין תקופות. אולי בתקופה ליברלית, כלומר תקופה מנוכרת של חיה ותן לחיות — קל לנו יותר לא להזיק, אבל קשה לתת צדקה. והקושי הפוך בתקופות מחוברות יותר.
