א. לפני שנים רבות רבות, בארץ ביכורים הרחוקה, ניהל היוזר האגדי aiziq וויכוח אודות מהי שירה. הוא טען ששירה היא כל דבר שנכתב כשיר. הוא הביא כמה דוגמאות שבהן אנחנו תופסים משהו כשיר רק משום שהוצג לנו ככזה.
כששאלו אותו "ומה עם רשימת מכולת מפוסחת ומנוקדת?" ענה: זה שיר, פשוט שיר גרוע.
אחר מחילת כבוד המְנַעֵל אייזיק, אני רוצה לטעון שהוא הדגים בטענה שלו כשל, שבהעדר שם קליט יותר נקרא לו אקסטרפולציה עצלנית.
ב. לפעמים יש לנו תפיסה אינטואיטיבית של נושא. לדוגמה אנחנו מניחים ששפה מתארת את המציאות.
עכשיו, בא מישהו לערער על ההנחה הזו. הוא רוצה לטעון שאין מציאות, רק שפה. יש מציאות כאיזשהו מֶרֶק חסר פנים, כן? אבל השפה היא זו שחותכת אותו לישים מובחנים.
כדי להוכיח את זה, הוא מראה לנו כמה דוגמאות בהן השפה קובעת את תפיסת המציאות. דוגמאות אלו הן בד"כ שוליות ו/או תיאורטיות. אחרי שהוכיח את טענתו בשוליים הוא נחרץ לקבוע שהנה, בעצם אין מציאות אלא רק שפה.
ג. וזו אקסטרפולציה, כלומר לקחת שתי נקודות ואז להמשיך לפיהם את כל הגרף, והיא עצלנית כי בהחלט ייתכן שאחרי עוד שתי נקודות או שלושה הקו מפסיק ללכת בכיוון שהסקת משתי הנקודות הראשונות. הוא עולה כעקומה או יורד או בכלל מסתובב לצד השני, או מפסיק להיות קו ומתחיל להיות דביבון אפור.
אם נחזור לדוגמה הקודמת: זה שהצגת כמה מקרי קצה בהם השפה קובעת את התודעה, לא אומר שזה תמיד נכון. להפך, במקרים שאינם קצה, ניתן לראות שהמציאות מכריחה את השפה לצורה מסוימת. דוגמה מפורסמת הם תיקוני לשון שבאים לסלק קונוטציות שליליות מיש מציאותי על ידי שינוי שמו וכל מה שהשיגו הוא התקת הקונוטציה השלילית למילה החדשה (זקן -> קשיש-> גיל הזהב).
לאחר בחינת הדוגמאות ההופכיות, ניתן לטעון שכך מתנהגות רוב המלים. הדוגמאות שמהן ניסו להוכיח הן היוצאים מן הכלל. הרוב הוא זה שקבע את האינטואיציה הראשונית - הנכונה גם אם לא במאה אחוז מהפעמים - שהשפה מתארת את המציאות.
ד. אפשר להצביע על שלושה סיבות לכשל הנ"ל.
הראשונה, היא תפיסה מאד טכנית ושכלתנית של חשיבה. המוכיח מחפש איזה כלל עקרוני, חתוך וחד משמעי להגדיר בעזרתו "מהי שפה", "מהי הלכה" וכדומה. ברגע שהוא מוצא דוגמאות שבהן השפה מגדירה תודעה, הוא נחרץ לומר שתמיד השפה מעצבת את התודעה. כי לומר "לפעמים כך ולפעמים כך" מונע מאיתנו הגדרה חתוכה וחד משמעית. והרי בלעדי הגדרה כזו לא באמת הבנו, כידוע.
ה. השניה היא אפקט פסיכולוגי של ההורים הלא מושלמים. כשילד מגלה שההורים שלו לא מושלמים, הוא עלול להחליט שהם פגומים מהיסוד. היה לו ציור מושלם שלהם, וכשהמושלמות נסדקה הכל מתפרק. כך גם, היתה לנו תפיסה אינטואיטיבית שהשפה משקפת תמיד מציאות. כשזה נסדק, וגילינו דוגמאות הפוכות, הכל נשבר ואנחנו רצים למסקנה ההופכית באופן קיצוני.
ו. השלישית (והמוערכת יותר בעיני) היא שפעמים רבות הכותב כבר משוכנע בתפיסה הזו. היא נשמעת לו אינטואיטיבית והגיונית. הדוגמאות מעטות כי כבר הסברה שלו נוטה לשם, ודי לו בקצת דוגמאות. אפשר לומר לעיתים שהוא כבר משוכנע בלעדיהם והדוגמאות מיועדות בכלל לאחרים.
ז. לבסוף נחזור לדברי aiziq שאמר שרשימת מכולת היא "שירה, אבל גרועה". שימו לב מה הטענה הזו עושה. היא מעומתת עם טענות הופכיות לכלל הגורף שלה, וכתגובה מנסה לנכס אותן תחתיה. רשימת מכולת - שקודם תפסנו כ"לא שירה", הופכת ל"שירה, אבל גרועה".
אם ננתח את התהליך, השאלה "מהי שירה" ניסתה לעמוד על האיכות החמקמקה של מה שנקרא שירה. התשובה "שירה אבל גרועה", הופכת את הגדרת השירה לפשוטה: כל מה שמתיימר להיות שיר. אבל היא לא פותרת את הקושי, פשוט מעבירה אותו מהשאלה "מהי שירה" ל"מהי שירה טובה". גם רשימת מכולת יכולה להיות שירה (כי הגדרנו אותה טכנוקרטית) אבל היא לא תהיה שירה טובה. אז מה, בעצם, הרווחנו מהסיבוב הזה?
