כבר שנה

האופק הואר לאיטו מולי, שביל עפר תחת רגלי והטלית התנופפה על כתפי ברוח. זו התמונה האחרונה שאני זוכר. 

כמו מזה כמה שנים הלכנו להתפלל וותיקין של חג בחצור. כך יכולנו להגיע אל ההקפות הארוכות של בית המדרש כשאנחנו כבר אחרי מוסף וסעודת חג. מעבר לנוחות השעה, לא הרגשתי מחובר: מנהגי בית הכנסת היו זרים לי ממש כמו מתפללי המנין. מזל שזכרתי משנה קודמת שצריך לבקש עליה לתורה. 

ההקפות נאמרו במהירות וכבר בשבע בבוקר נאספנו לקידוש אחרי התפילה בחדר האחורי. פתאום בחור צעיר נכנס פנימה בארשת פנים סוערת. "יש פיגוע בדרום!" הוא קרא, "מחבלים חדרו במצנחים! מחבלים בג'יפים בתוך שדרות!" 
הבטנו באי נוחות מסביב, היה נראה שאיש לא יודע איך להגיב. מיהרנו חזרה הביתה והרגעתי את הילדים הלחוצים שאין לנו מושג מי הנער, ואולי הוא בכלל קצת מתלהב או לא מחובר למציאות. אם מה שאמר הוא נכון, הדגשתי, נדע מהר מאוד שהוא צדק. 
ובכל זאת העדפתי להקיף את הדרך חזרה ולא לחצות שוב את השדה. רק כשהגעתי לגבול ראש פינה גיליתי שעדיין נמצא בידי סידור זר. סידור של בית הכנסת ששכחתי לפות בידי. לא שבתי על עקבי כדי להחזיר אותו. 

ברחוב ההיקפי של ראש פינה אישה יצאה לזרוק את הזבל. "מה אתם מסתובבים בחוץ?" היא קראה. "מסוכן! משהו מסוכן קורה!" ההרגעות לילדים פרחו לכל רוח, ואת שאר הדרך עברנו בריצה. 
מתוך מועקה התיישבנו לאכול סעודת חג. מה היה לנו לעשות. תוך עשר דקות דפקה השכנה מהקומה למעלה. יש מלחמה היא בישרה לנו. פלישה בדרום וחששות לגבי הצפון. מלחמה? זה היה נשמע קצת מוגזם, בכל זאת. סיימנו את הסעודה במועקה ואחרי התלבטות קצרה עלינו להקפות. 
האווירה בהקפות הייתה מתוחה. חבר מבית המדרש, קצין, דיווח בלחש שצה"ל מוריד חטיבות דרומה. או אולי דיבר על גדודים? הזיכרון שלי כבר מלא בחורים. מהר מאד הוא נעלם, ואיתו נעלמו עוד ועוד אנשים שקיבלו צווים. ההקפות קיבלו דמות קודרת ומתריסה כלפי הסכנה. השירים הפכו לשירי תחנונים וחיזוק. 

מתישהו לא יכולנו לשאת עוד. פרשנו מההקפות וחזרנו הביתה. אולי זה היה נכון חינוכית, אבל בפועל טיפסנו על הקירות את ששת השעות הבאות. לקראת ערב כשהיינו מתחת הבניין, השכנה עברה ולחשה לי, באנגלית, שהילדים לא יבינו: "היתה מסיבה ליד עזה, מדברים על מאתיים הרוגים". לא ידעתי את נפשי. מאתיים? זה הפיגוע הכי גדול שהיה אי פעם. 

את ההבדלה כבר עשינו בדמעות. למחרת ירדנו בסערה ולחץ אל המרכז, לשהות בינתיי אצל קרובי משפחה במקום רגוע ושקט. באמצע הדרך דרומה יותם מתקשר: אולי יש לך רק חמש דקות לשיחה? 
אני נוסע למילואים, הוא אמר לי. תשמור על החברה עד שאחזור. במקרה הכי אופטימי המבצע בעזה ייקח כמה חודשים. 
אולי בגלל שלא ביליתי את החג בצפייה בסרטונים, אולי בגלל האופטימיות הקבועה שלי, רק אז נפל לי האסימון. אני זוכר את הרגע, את המקום המדויק על הכביש דרומה. עד אותו רגע חשבתי על עוד מבצע. עוד אפיזודה של חודש. הרגע בו יותם אומר בפשטות: זה ייקח במקרה הטוב חודשים - היה נפילת האסימון הפרטית שלי. הבנתי שמה שקרה הוא לא עוד סבב. שהעולם לא יחזור אל עצמו. 

בימים ניסיתי להחזיק את החברה ולרדוף אחרי ילדים שהתגעגעו הביתה. בלילות שכבתי ער חצי לילה, מחשבות מסתובבות בלופים קצרים ומטוסים רועמים מעלי. נשארנו שם שבוע וחזרנו מיד כשחזרו מסגרות החינוך. אם יש לקח אחד שלמדנו מהקורונה הוא לאחוז בשגרה כל עוד ניתן. 

עברו שבועות עד שחזרתי לנשום וחודשים עד שהצלחתי לחשוב. המחשבות הלכו והתארכו, האימה הלכה ונעשתה בהירה. זמן חורף היה ארוך, שקט וריק. נשארו בבית המדרש רק המבוגרים ביותר והצעירים מדי. הסידור נשאר חצי שנה אצלנו בספריה ורק אחרי כמה חודשים טובים מצאתי את ההזדמנות לחזור לחצור ולהניח אותו בבית הכנסת. 
אני עדיין חוזר לפעמים בזכרון לרגע האחרון של העולם הישן, שהכרתי: הטלית המתנופפת, שביל עפר בין השדות והשחר עולה.