א. אחת הטענות בפי מצדדי "עסקת חטופים עכשיו" היא כל כך ביזארית עד שלקח לי זמן שהבנתי שהיא נטענת ברצינות: כבר הפסדנו, כך הטענה, אז בוא נחתוך הפסדים. נחזיר את החטופים ולא נעשה עוד משהו עם החמאס.
ב. מה בעצם עומד מאחורי הטענה "כבר הפסדנו"? לכאורה לקביעה כזו יש אפס משמעויות מעשיות. אם נכון להפיל את חמאס, זה צעד נכון גם כשהרצח של למעלה מאלף אזרחים הוא כישלון קולוסאלי ברמה הפנימית. אם לא נכון להפיל את חמאס, או אי אפשר, אז לשאלה אם הפסדנו בשמחה תורה אין משמעות.
ג. ב"העולם האבוד" ספר ההמשך של פארק היורה (ומוצלח יותר ממנו, לטעמי), מגיע לאי-דינוזאורים נוסף מדען בשם ריצ'רד לוין. ריצ'רד בא כדי לחקור את הדינוזאורים, ועושה את מלאכתו במין ניתוק מדעני כמעט מוחלט. הוא יצר מערכת טכנולוגית ונהלי עבודה שיגנו עליו מפני הטורפים. האי יישאר מנותק, מתחתיו, והוא יחקור אותו מלמעלה.
ד. מלמעלה, מילולית: יחד עם אנשי צוות אחרים הוא עומד על מגדל מתכתי גבוה, ומשקיף על התנהלות הדינוזאורים באי. כשמתחת למגדל עוברת להקה של ולסירפטורים - הטורף הכי מבעית בlore של ספרי פארק היורה - כל שאר אנשי הצוות מתחבאים מפניהם בתוך המגדל. רק לוין משקיף החוצה, ולסירפטור מציץ למעלה, מבחין בו - והלהקה תוקפת. הגובה לא בולם אותם והאירוע מסתיים במוות של אחד, פציעה של אחר ולמעשה הרס מוחלט של משלחת החקירה.
ה. הניתוח הבא הוא ספקולטיבי בטירוף, אבל תרשו לי לחלוק אותו איתכם.
עבור אנשי שמאל בפרט, והתרבות המערבית בכלל (כולל ימנים), אלימות כמו זו של שמחת תורה, היא משהו שלא קורה לנו. מי שעושה אותה הם אנשים אחרים, והיא מתרחשת לאנשים אחרים.
אין בעמדה הזו כמובן גרם של ריאליסטיות, יש שיאמרו שהיא הגנה פסיכולוגית. אבל עיקרה הוא שהסיפור המערבי הוא אמיתי עבורנו. כל סיפור אחר הוא מחזה. לכן, הרפורמה השיפוטית ריאליסטית בטירוף (כי היא קורית כאן, בתוך תחומי המערביות). אבל איום אלימות ערבי ברברי הוא סיפור שנחווה מבחוץ.
ו. מחזה לא חייב דווקא להיות על במה, כן? הוא יכול להיות נחווה כמו נניח עמדת הפו"ש (פיקוד-ושליטה) שמוצגת ב"הקול בראש" - שם התודעה שוכנת בתוך מגדל מבוצר ומשקיפה החוצה דרך מסכים ורמקולים. ואפשר שברור לך בשכל שהאלימות (לדוגמה האינתיפדה השניה) קורית כאן. אבל עדיין, נפשית מבחינתך, זה סיפור, לא מציאות.
ז. הלך רוח דומה אפשר למצוא בהתנהלות הכללית של השמאל בישראל מול הערבים. השמאל מניח שאם רק נעשה דברים נכון, ההתנהגות הערבית תהיה שונה. הוא מניח שהערבים הם קונוסים בתוך הוויכוח הפנים ישראלי על הסכם שלום, התנחלויות, כיבוש וכדומה. שהכרעה בוויכוח הפנימי תשנה את המצב החיצוני.
הימין הרבה פעמים מכתיר זאת כגזענות, אבל יכול להיות שיש כאן מימד אחר: כל מה שמחוץ לגבולות הישראליות הוא לא המציאות הממשית שלנו, אלא סיפור שאנחנו בסוף אלה שמספרים.
ח. על הרקע הזה, האמירה "כבר הפסדנו" מקבלת משמעות אחרת. לומר: "כבר הפסדנו, בוא נחתוך הפסדים", זה לומר: "הוא כבר אכל לך את המלכה, תודיע שהפסדת במשחק ובוא נלך לאכול שווארמה". זה לומר "פוס משחק", זה לחשוב שאפשר לומר פוס משחק.
ט. הרי אם באמת הפסדנו, מול ארגון נאצי וחובב טבח כמו חמאס, מי שטוען שהפסדנו היה אמור להיות ברגעים אלו בבן גוריון, אם לא באיטליה או כל מדינה אחרת שתסכים לאזרח אותו. לומר "הפסדנו, בוא נחתוך הפסדים" זה לחשוב שמישהו בכלל שואל אותך. שהסיפור נמצא בסוף רק בידיים שלך.
י. כשהאמת היא שאין ממש איך לברוח ולא ממש לאן. ושממש לא הפסדנו. עברנו טבח ושבר נורא אבל הרוצחים שעשו אותו ממשיים לא פחות מאיתנו, ובדיוק לכן לא הפסדנו ואסור לנו להפסיד. אף אחד לא יקשיב לקריאות הפוס משחק אם יום אחד חלילה ישראל באמת תפסיד.
