א. תפילות ראש השנה הן אולי הכי אוניברסליות בלוח השנה היהודי: "וכל באי עולם יעברו לפניך כבני מרון"; "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך"; "ותמלוך אתה לבדך על כל יושבי תבל ארצך". המלכת הקב"ה היא על כל העולם כולו, בלי להפלות אף אדם. וכשממליכים את הקב"ה על מה מדברים? כמובן, על איי הים.
ב. התרבות האנושית בנויה מעגלים מעגלים. במרכז - אימפריות, ציביליזציות גדולות. באופן גיאוגרפי אלו יהיו ממוקמות ביבשת. תרבויות פריפריאלית יתמקמו במדבר, בהרים וכמובן הרחק הרחק בים. ההפך מהציביליזציות הם האיים הרחוקים.
ג. ביחסי אדם-חברה,ככל שהאדם היחיד יתנתק יותר מהחברה הוא מסוגל לחרוג, לכל כיוון: להיות צדיק גדול או מנוול גדול. השפעת החברה על היחיד היא בדרך כלל השפעה של מיצוע. החברה תבלום אותך מלהיות זאב, אבל גם מלהיות מלאך.
ו. המשוואה הזו כמעט איננה סקיילבילית. כלומר היא לא משכפלת את עצמה בסדרי גודל גדולים יותר. אם נשווה את יחסי אדם-חברה ליחסי פריפריה-ציביליזציה, הם לא ייראו דומה. האימפריה לא ממצעת את הפריפריה כפי שהחברה עושה ליחיד.
ז. כי זה ההבדל בין יחיד לבין חברה, אפילו קטנה: בחברה כבר קבועה איזו נטייה לרוע. הדינמיקה הפוליטית היא דינמיקה של השחתה. לכן קל בהרבה למצוא חברה שצוללת לרוע מזו שממריאה אל רקיע מוסרי. מה שאין כן ביחידים, בהם מופע של צדיקות נפוץ יותר.
ז. רגע, לפי זה ציביליזציה אמורה להיות רעה עוד יותר מפריפריה, לא? יש בה יותר פוליטיקה, יותר חברה והיחידים יותר טובעים בה, וממילא תהיה יותר רעה, נכון?
זה נכון שההיגיון של ריבוי = השחתה, נשמר, ותרבויות מקומיות יכולות לעיתים להיות איים של טוב-יחסי בהשוואה לאכזריות של אימפריות גדולות. אבל זה נכון באופן גורף, רק בתנאי שמניחים שהתהליך החברתי המשחית הוא דטרמיניסטי. שאין דרך בה האנושות יכולה לתקן את מידותיה. או במילים אחרות, שכל הציביליזציות אותו הדבר.
ח. אבל אם ישנה ציביליזציה שהצליחה לכוון יותר אל האמת, או להאזין יותר לנאמר לה מאת הקב"ה, הרי שככל שתתפשט, היא תפיץ בעולם טוב. לכן יכולה להיות לה השפעה טובה על העולם.
ט. אם נחזור לתפילות ראש השנה, הן לא רק אוניברסליות. אנחנו מייחלים ייחול כלל אנושי: "יאמר כל אשר נשמה באפו" אבל מה הוא יאמר? במקום לבקש שיגיד "השם מלך" — בפרובינציאליות אופיינית אנחנו מתפללים שכווו-לם יאמרו "השם אלוקי ישראל מלך".
י. ובהקשר הזה ראוי לציין שאחד המשפטים הכי מהפכניים של היהדות הוא "שמע ישראל": אותו השם שהוא האלוקים שלנו, של עם ישראל, הוא גם השם אחד - כלומר אלוקי כל העולם. כל צד בקביעה הזו נחשב שערורייתי בחלקים אחרים בהיסטוריה ובתרבות, והשילוב ביניהם - פרובוקציה של ממש. אבל יהודים ממשיכים להתעקש על שני צדדי המשוואה. הקב"ה — הפרטיקולרי, המקומי, זה שיש לו מערכת יחסים משפחתית עם ישראל של אב ובנים, דוד ורעיה — הוא, ממש הוא, אלוקי כל העולם
י"א עם כל הכבוד לזוויות שונות של טוב שיש בכל תרבות אנושית, ויש - עדיין ישנה נקודת מָגוֹז של הטוב. עדיין ישנה אמונה אחת, שהאירה ממזרח, שקראה את כל העולם אל הצדק. בלי קונקרטיזציה של הטוב אנחנו לוקחים את השאיפה לטוב עבור כולם, ומחללים אותה. בלי הכרה שיש בעולם גם מופע אבסולוטי של טוב, קנה מידה שמבדיל בין מוסרי ללא מוסרי — בלב הרצון העולמי לטוב מקנן הרוע. מקום האו"ם שמה הרֵשע.
י"ב. אבל כשיש אמונה קונקרטית שהיא בו זמנית אוניברסלית. יש קנה מידה לטוב ורע. וכשהאמונה הזו זורחת, העולם מאיר. ומהציבליזציה הזו, עם כל ההסתיגויות והצדדים השליליים שוודאי עדיין ישנם, הולכות ומתפשטות בעולם קרני אור.
י"ב. וכן, אני מודע לביקורות האפשריות, ולזה שהיומרה להביא את הטוב יכולה להוות כסות לרוע וניצול. אולי לכן השאיפה היהודית היא לא רק להודאה של כל באי העולם באמת, אלא גם לשמחה בו. שהאור האלוקי ישמח את כל העולם, שבכל קצוות תבל יחגגו את הופעתו.
י"ג. תארו לעצמכם יהודים חוגגים את תחילת השנה, מכתירים שוב את אלוקיהם, את ליבם, למלך על כל הארץ. ובלב השמחה הם שרים וחולמים:
הנה השמש הולכת וזורחת. הנה קרניה מגיעות עד קצה הארץ, מציתות את השמיים באור חדש. הנה איי הים הרחוקים לובשים דגלים ועוטים חג, והמוני יושביהם יוצאים אל הרחוב לשיר ולרקוד, את הופעתו של הטוב והצדק והאור.
וְיִצְהֲלוּ אִיִּים בְּמָלְכֶךָ
