א. ריה"ל מתעקש לומר שסגולת אדם הראשון והופעת 'העניין האלוקי', התגלו תחילה בשושלת של יחידים, מאדם הראשון וצאצאיו עד יעקב. החל מהדור שאחרי יעקב, הסגולה והענין האלוקי החלו להופיע בקהל.
מה כל כך אקוטי במעבר מיחידים לקהל? למה הוא לא סתם שינוי כמותי?
ב. אפשר להסביר שההבדל הוא ש"ציבור לא מת": הביוגרפיה של אדם פרטי מתחילה ומסתיימת; עם יכול להמשיך לנצח. על פי הסבר זה, כל עוד העניין האלוקי מופיע בפרטים, הוא כמו גיצים על במת ההיסטוריה: ניצוץ ועוד ניצוץ ועוד. כשהעניין האלוקי מופיע בקהל, מתחיל האור לזרוח קבוע.
ג. קצת קשה לי לקבל הסבר כזה. "ציבור לא מת" מדבר על איכות שקודמת לפרטים, לכן גם אם כל הדור הזה מת, הציבור נשאר חי.
בניגוד לאופנה האינטלקטואלית, אין לי בעיה מיוחדת עם כלל הקודם לפרטים. הבעיה היחידה היא שסגולת אדם הראשון עצמה היא איכות שקודמת לפרטים. מה הוסיף לנו המשתנה החדש, ציבור?
ד. ההסבר המקובל מדבר על שינוי באיכות ההופעה מצד העולם: כשהענין האלוקי מתגלה בעם שלם, זו הופעה שיורדת עד לרבדים הכי נמוכים של המציאות. היחידים בהם הופיע הענין האלוקי לפני יעקב הם יחידים גם במובן של גדולים ומורמים מעם. הם אפילו לא היו אליטה, כלומר קבוצה שלמה, אלא ממש יחידים, חדא בדרא. במצב כזה המציאות הבורגנית והבינונית היתה מנותקת מהופעת העניין האלוקי. כשהענין האלוקי מתחיל להופיע בעם, הוא מופיע גם בשווקים ובדרכים.
ה. כדי להציע הסבר נוסף, נבחן דגם דיכוטומי ובו שלושה שחקנים: יחידים, ענקים וציבור.
יחידים - אני ואתם. דמויות שנולדות חיות ומתות. האימפקט שלנו מוגבל בהיקפו הן בתרבות, הן במקום והן בזמן.
ענקים - אלו דמויות גדולות ויחידאיות. אנשים ששמם נזכר לאלפי שנים, שהטביעו חותם רחב בזמן, חברה ותרבות. אפשר לחשוב על ענקים שעניינם שלטון ואלימות (נפוליאון) תרבות (מיכאלאנג'לו) הגות (קאנט) או להבדיל קודש (הרמב"ם, האר"י).
ו. אדם יחיד פועל ונפעל על ידי מעגל מצומצם: חוג ידידיו, הכפר שלו. השפעתו לא תשתנה מהותית אם יוולד במרכז מנהטן או באמצע האוקיינוס השקט. דווקא ענקים חייבים לפעול בתוך חברה. לו נפוליאון היה נולד בקריביים לא היו לו חיילים לגייס וגם לא מדינות לכבוש. לו היו רפאל או סוקרטס נולדים על אי בודד לא היתה להם מסורת תרבותית ללמוד, לפתח ולהתכתב איתה.
ז. כל מעשה משאיר רושם, השאלה מה עוצמתו. מעשיו של אדם רגיל הם כמו כתיבה בחול. רוחות הזמן מפוגגות אותה במהירות. מעשיו של אדם גדול הם כמו חקיקה באבן. אז האדם הרגיל והאדם הגדול כותבים, אבל מה עושה הציבוריות? הציבוריות היא משטח הכתיבה.
כל מעשה אנושי שמכוון ליותר מאשר שרידה, ממומש דווקא בציבור. הוא נחקק בתרבות, בזיכרון ההיסטורי, בחיי בני האדם. הציבור הוא הרקע, ההקשר וחומר הגלם של כל תנועה.
ח. למה אדם פרטי כותב על חול ואדם גדול על אבן? כי החברה האנושית היא אקספוננציאלית: מערכות היחסים בין מאה אנשים הן הרבה יותר מפי מאה ממערכת יחסים בין שניים. ככל שההשפעה מתרחבת היא משמעותית וטעונה יותר (ולכן גם קשה בהרבה להשגה). להשפעה על מדינה שלימה, על ארצות שלמות יש הרבה יותר השלכות, הדים, ויכולת לשרוד על פני ההיסטוריה, מאשר להשפעה על כפר אחד.
ח. חומר הגלם הזה איננו כלל הקודם לפרטים אלא כלל שאחרי הפרטים. סכום כל הפרטים שיוצר סינרגיה, כלל הגדול מסך פרטיו.
ט. כשהעניין האלוקי מתחיל להתגלות בציבור, המשמעות היא שלא רק התוכן שיוצרים אנשים יכול להיות ספוג בפגישה עם הקב"ה, אלא גם חומר הגלם בו נספגות הפעולות, הקנווס עליו משורטטים ונצבעים מעשי בני האדם - התרבות האנושית, ולא רק מעשי הפרטים והגדולים - ספוגה בהופעתיו של הקב"ה.
