טוויסט אמוני על קפיטליזם

א. לטיעוני קפיטליזם נגד מימון ממשלתי של מטרות אידיאליסטיות יש שתי רגליים: 

הטיעון הפרקטי: אולי באידיאל מימון ממשלתי יכול להיות טוב אבל בפועל הרעיונות הגדולים לא עובדים ואילו קפיטליזם עובד הכי טוב, או למצער הכי פחות גרוע.

הטיעון המוסרי: אם השוק החופשי מממן משהו, יש לו זכות מימון. אם לא, מנין הצידוק לכפות על משלמי המיסים לממן אותו?

ב. לאחרונה הבנתי שאת נימוק ב' אפשר לנסח בשני ניסוחים שונים מאד. 

בראשון, המימון או אי המימון הוולונטרי של בני אדם למשהו, הוא הסיבה לחשיבות שלו. אם בני אדם יקנו מרצונם מספיק כרטיסים לממן הצגה, יש לה הצדקה. אם לא, אין לה. הרצון של בני האדם הוא המכונן את ההצדקה למטרה: אומנות, יישוב הארץ וכדומה. זהו המקור העליון לחשיבות של X.

ג. אם הניסוח הראשון טוען "כשבני האדם רוצים בX, יש לו הצדקה". השני אומר להפך: "כשלX יש צידוק, בני אדם יירצו בו". הראשון טוען שהרצון הוא הסיבה להצדקה, השני אומר שהוא תוצאה.

ד. ההבדל בין שתי הטענות איננו במישור הפוליטי. שתיהן מתנות את קיום המטרה בפועל בזה שמספיק יחידים ירצו בה. ההבדל הוא עקרוני בהרבה, בתפיסת העולם. 

הגישה הראשונה היא פופוליסטית: אין מקור עמוק יותר לחשיבות של משהו מאשר היחידים שרוצים בו. לאמנות אין חשיבות עצמית, לרוחניות אין חשיבות עצמית. כל ערך בעולם מקבל את חשיבותו מכך שאנשים נותנים לו חשיבות.

ו. הגישה השניה, נקרא לה האמונית, מאמינה באידיאלים מצד עצמם. ההצדקה של אמנות טובה היא לא בגלל שמספיק אנשים רוצים אותה, אלא מתוך חשיבותה הפנימית. יש ערכים שנכונים בלי קשר לשאלה כמה יצביעו בעדם.

אז למה לא מימון ממשלתי? כי אם לאמנות יש ערך, בסוף אנשים גם ירצו אותה.

ז. אם נשווה זאת לגישה פטרנליסטית יותר, זו שמצדדת במימון ממשלתי לאמנות — הצד השווה בין הגישה הפטרנליסטית לגישה האמונית היא שאצל שתיהן לאמנות יש ערך אבסולוטי, כזה שלא נגזר מהדעה הציבורית עליה. אמנות היא חשובה גם אם מעט מדי אנשים ירצו לשלם עליה.

ההבדל בין שתיהן נמצא בשכבה נוספת, שיש לאמונית ואין לפטרנליסטית. הפטרנליסטית אומרת שאמנות היא חשובה, ואם לא נממן אותה מכספי ציבור היא תעלם והמחיר שנשלם יהיה יקר בהרבה. האמונית מאמינה בכוח שיש לאמת. האמנות לא תיעלם, כיוון שהיא חשובה.

ח. באופן יותר ריאליסטי, הגישה האמונית לא חושבת שיש מין קסם ששומר שתמיד תמיד תהיה אומנות. אם לא נדאג לזה בידיים, בהחלט עלולות להיות תקופות קשות בהן היא תיעדר ונשלם את המחיר. אבל לטווח ארוך, כן. הכוח הפנימי של האמנות ידאג לזה שהיא לא תיעלם או תשוב ותופיע.

ט. כאמור, במישור הפוליטי שני ההסברים מסכימים שלא נכון לממן אמנות. ההבדל ביניהם הוא בהנמקה העקרונית לעמדה הפוליטית. אם כן זו מחלוקת מפולספת בלתי מעניינת, לא?

כצפוי, אני חושב שלא. כשאדם (וביותר, כשציבור) מתרגל לטעון שהרצון הציבורי הוא ההצדקה היחידה לאידיאלים, הוא מתרגל להיות פופוליסט, ולא רק במישור הפוליטי.

י. רוב בני האדם (ואני בכלל) רוצים דברים נמוכים. יותר קל לרצות מנה במסעדה מאשר ספר טוב, וספר טוב מאשר ספר שהופך לך את האישיות, ומעל כולם - הכי קשה לרצות להשתנות מוסרית או רוחנית. מכנה משותף הוא בדרך כלל נמוך.

לכן, תליית החשיבות של אידיאלים ברצון של הציבור בהם הוא מתכון לחוסר היררכיה בכלל ולהסתאבות בפרט.

י"א. תאמרו, אני לא תולה את האידיאלים ברצון הציבור, רק את היישום שלהם במישור הפוליטי? זהו, שאין מחיצה של ברזל בין האישי לפוליטי. האופן בו אתה חושב בפוליטיקה מפעפע גם לחיי היחידים.

ובדיוק לכן חשובה האבחנה הראשונה שהצבתי. כשאתה תולה את ההצדקה של האידיאלים ברצון הציבור, כשאתה אומר, אין הצדקה לערך בלי הסכנת ההמון, אתה מתרגל להכפיף את עולם הערכים לפופוליזם. כשאתה אומר אין צורך לכפות, אתה מתרגל לתלות את הערך בעצמו, והוא כל כך חזק עד שיופיע גם במרחב הציבורי.

(י"ב. אגב, שמרנות לענ"ד תתנגד לשתי ההנמקות. להנמקה הראשונה היא תתנגד בגלל הפופליזם שבה. יש בשמרנות תו אופי אריסטוקטי. (אולי ההבדל בין שמרנים מהיבשת לשמרנות אמריקאית, לא מספיק בקי). 

להנמקה השניה היא תתנגד בגלל חוסר הזהירות שבה. האמונית הרי אומרת: "בוא נרפה מהאמנות, והיא בטח תסתדר לבד". שמרן יבוא ויאמר - אם נרפה ממנה היא תמוטט, על כל הנזק שבדבר. אתה מבטיח לי שיהיה בסדר כי אתה מאמין? פזיזות חסרת בסיס)