א. יש לי התלבטות ישנה: קבצנים הם הרבה פעמים גם בעלי התנהגות חריגה. מה מוביל למה? האם הם קבצנים כי הם חריגים או שהם חריגים כי הם קבצנים?
האם החריגה היתה שם מראש והיא זו ששלחה אותם לקבץ נדבות, או להיפך - הם הפכו לקבצנים כי סיבות והיציאה הזו מהמיינסטרים האנושי הפכה את ההתנהגות שלהם לחריגה כי אם ממילא אני קבצן אז למי אכפת.
ב. לאליטה תרבותית יש כוח להכריז על דעה כלשהי כלא לגיטימית. נניח לאומיות. פתאום חשבתי שאולי הטאבו הזה יוצר תהליך ברירה שהוא נבואה שמגשימה את עצמה.
ג. מי מעיזים לשבור את הטאבו? בדרך כלל אנשים שפחות רגישים ללחץ חברתי. בין אם מסיבות מולדות או הנסיבות הובילו אותם לשם. חוסר רגישות ללחץ חברתי נמצאת בחפיפה גדולה עם תכונות אחרות כמו התלהמות ונטייה לקיצוניות.
ממילא, השלב הראשון מוביל לקורלציה רחבה בין מי שמוכן להגן על דעות שהאליטה עשתה להן דלגיטימציה, לבין התלהמות, קיצוניות ואף טירוף. הטאבו בורר את אלו שמראש נוחים יותר להגיע למקומות כאלו.
ד. אבל יש שלב נוסף, לאחר ששברת את הטאבו. השלב של "אז בעצם למה לא, לעזאזל": אם ממילא חציתי את הקווים, מה הבעיה כבר לעשות כמה צעדים נוספים. אם שברתי את הטאבו ואני תומך בלאומיות, למה לא בלאומנות והלאה, בגזענות.
בכך הטאבו מאשרר את עצמו: רואים מה הולך יד ביד עם לאומיות? רואים מה קרה למי שהפר את הטאבו?
ה. זו רק היפותזה, כן? אני לא אומר שזה ההסבר הנכון ובטח לא שהוא תהליך דטרמניסטי. אבל נדמה לי שיש כמה חוצים-את-הקווים משמאל לימין שההיפותזה הזו מסבירה אותם די טוב.
