א. שבוע שעבר הזכרתי בקצרה שלדעתי יש סתירה אינהרנטית בין אורח החיים החרדי לבין יציאה לעבוד. לפני שאפרט יותר, אנסה ללא הצלחה לנטרל מוקש גדול במרכז הדיון: שאלת ה"לוקחים יותר ממה שנותנים".
ב. נניח תסריט תיאורטי בו בעקבות גידול דמוגרפי חרדי, מבוטלת לחלוטין מדינת הרווחה והמיסים נחתכים בהתאם. רוצה לא לעבוד? סבבה, על חשבונך.
נניח גם (הנחה שאני מקווה לנמק בהמשך) שבמקרה כזה הציבור החרדי אמנם יצא יותר לעבוד, אבל לא יאבד את האתוס הבסיסי של לימוד תורה על חשבון רווחה כלכלית.
ג. האם במדינה כזו הציבור החילוני/משכיל/יצרני ירצה לחיות?
נכון, עול המסים יהיה פחות כבד, אבל מדינה בה ציבור רחב לא מחפש למקסם משכורת היא בהכרח מדינה פחות עשירה עם תשתיות פחות מושקעות וכו. גם כשנטל המסים נמוך יש הבדל גדול בין מדינה עם תל"ג גבוה לתל"ג נמוך יותר.
לענ"ד (וכהרגלי בעקבות המקור ההו-כה מבוסס 'דיונים ברשתות'), גם אם ננטרל את תחושת הניצול, מחשבה על חיים במדינה בה מתעדפים חיי רוח על פני חיי חומר - על כל ההשלכות הכלכליות - מרתיעה רבים.
ד. בשלב זה נפנה לסוגיית לימודי הליבה.
עד לזמן האחרון הם התחלקו בעיני לשני חלקים: מתמטיקה ואנגלית מצד אחד, וכל השאר מצד שני. בעוד שהראשונים חיוניים לרכישת מקצוע בעתיד, מקצועות אחרים כמו אזרחות והיסטוריה, חשובים בעיקר אם אתם רוצים להעביר את החרדים אינדוקטרינציה¹.
ה. אבל בזמן האחרון התחלתי לתהות על ההבדלים בין חשבון לאנגלית. ישנה טענה (שלמיטב ידיעתי קיבלה חיזוק ממחקרים) שקשה להתחיל ללמוד שפה מאפס בגיל מבוגר. כלומר ללמוד אנגלית רק לפני האוניברסיטה איננו פתרון מעשי. שפות נקלטות טוב בהרבה בגיל צעיר. מבחינה מעשית הטענה הזו אמורה לעודד לימוד אנגלית בגיל צעיר. אבל מאותו הגיון בדיוק עולה השאלה - מה ההשלכות הלא-מעשיות של הצעד הזה?
ו. אם יש משהו שקשה לרכוש בגיל מבוגר, המשמעות היא שלימוד שלו בגיל צעיר מעצב אותך באופן חד כיווני, לכאן או לכאן. שההשלכות שלו שוקעות אל, ומתכתבות עם, מישורים בסיסיים ביותר באישיות.
לימוד שפה הוא לא רק לימוד מידע. הוא מפגש עם תרבות ותפיסת עולם שמשוקעות בשפה הזו. לא בכדי אנשים מעידים שהרבה מהאנגלית שלהם באה לא מבית הספר אלא מסדרות וסרטים. הדרך הטובה ביותר ללמוד שפה היא לא בכיתה אלא במפגש עם התרבות, כיוון ששפה ותרבות כרוכות היטב זו בזו.
ז. שזה נפלא, אם מבחינתך התרבו(יו)ת אותן פוגשים דרך האנגלית הן בגדול חיוביות. אם פתיחות היא ערך בעיניך, והסתגרות עניין בעייתי.
רק שבשלב הזה, כפי שוודאי שמתם לב, נטשנו כבר את המחשבה ש"לא משנה מה האידיאולוגיה שלך, חשבון ואנגלית הן מאסט". ייתכן עדיין שהן מאסט, אבל כן משנה מה האידיאולוגיה שלך. ואם נניח אתה דוגל בסגירות מתוך המחשבה שרק כך ניתן לשמור על ערכיך, אנגלית (בניגוד למתמטיקה) כן מהווה איום.
ואכן, למיטב ידיעתי לימודי חשבון הרבה יותר נפוצים בציבור החרדי, בעוד שלימודי אנגלית הרבה פחות. לכן גם אנגלית היא חסם משמעותי לבוגרי הציבור החרדי שמנסים לרכוש מקצוע.
ח. ובמישור הזה, מציבה תרבות המידע בעיה חדשה בחומרתה. כשרוב העבודה היתה בחקלאות, מסחר זעיר, בעלי מלאכה או אפילו עובדי מיכון של צווארון כחול - היפתחות לתרבות הכללית היתה הרבה פחות חובה. בעידן שלנו רוב האנשים עובדים במקצוע שיצריך מהם לקרוא ולכתוב באנגלית, להשתתף בפורומים מקצועיים וגלובליים וכדומה. האופי הגלובלי של הכלכלה מחייב אותך להתערות בעולם כדי להתפרנס. אז חייבים אנגלית כדי לעבוד, והצורך הזה זהה עם הצורך להתערות בתרבות הכללית.
ט. אולי לחדד קצת יותר: בעולם בו תשעים ותשעה אחוז עסקו בחקלאות, רוב הידע עבר במסורת, או חלחל לאט לאט. הצורך בשפות והתערות היה נמוך הרבה יותר, ונגע לשכבה דקה. אני מניח שמשפחת רוטשילד ידעו צרפתית. חברה מתבדלת יכולה לסבול אליטה קטנה שכן מתערה עם שאר העולם.
ככל שהעולם נהיה יותר גלובלי, יתרון המקומיות נעלם ומוחלף ביתרון הגלובליות. חקלאי היה מוצלח יותר ככל שהכיר את האיזור אותו עיבד. חברות תוכנה מוצלחות ככל שהן פונות לקהל יותר רחב. ההייטק בישראל כל כך מצליח ביחס לשאר השוק כי הוא גלובלי ויש לו שוק אינסופי (בסדרי גודל ישראליים) לעבוד מולו.
י. בהרבה חברות הייטק ההתכתבות במיילים, צ'טים וכו היא על טהרת האנגלית. הן כי חלק מהמכותבים - כעת או בעתיד - לא ידעו עברית. והן כי בין אם אתה כותב בג'אווה, גו או ראסט, בפועל אתה כותב בשפה אחת: אנגלית. וכשהשיח משובץ ממילא המון מונחים באנגלית הרבה יותר נוח לכתוב בשפה אחת.
ואכן, נוח היא מילת המפתח. הנוחות מכתיבה שברגע שיש לך שתי תרבויות לבחור ביניהן ביום יום - נאמר אנגלית ועברית - סטטיסטית ולאורך זמן תבחר בתרבות אחת.
י"א. אני שותף לחלק מהביקורות על החברה החרדית. בפועל אני עובד כמו ישראלי סטנדרטי (בערך). אבל אני גם מודע למחירים. כן, בעקשנותי הדוסית לא ראיתי 'חברים', אבל ממילה שבקושי נתקלתי בה, היא הפכה על כורחי, לנ.צ. בעולם התרבותי שלי. אני כבר מכיר כמה מהדמויות (והמון ממים). עצם היציאה לעבודה מפגישה אותך עם תרבות הרוב, באופן ובעוצמות שלא היו בעבר.
שוב, אם אתם לא רואים בהסתגרות ערך, הטיעון הזה לא חשוב. אבל כבר אי אפשר לטעון "זה בסדר שיישארו חרדים, רק שיצאו לעבוד". זהו, שלא בטוח שאפשר לצאת לעבוד ולהשאר חרדים.
אז כן, במובן הזה החרדיות היא תופעה מודרנית. כדי לשמור על הערכים הישנים בעולם חדש וגלובלי חייבים להתנהג אחרת. אבל זו ביקורת ריקה כל עוד לא הצעתם דרך אפקטיבית שונה לשמר את היהדות.
י"ב. טענות יפות, אבל תן לאנשים לבחור!
אני מוכן לקבל את הסיסמה הזו, אם קודם כל מבינים את התיחום המדויק שלה.
נניח שאני אומר - בעולם מרובה משאבים, אני מעדיף לחיות רק בחצי מהקצב. לא רוצה בית בנוי בסטנדרט הכי גבוה, אלא בית מקרשים וטיט. עיזבו את דעתכם על ההכרעה המטומטמת שלי - האם אני בכלל יכול?
לבנות בית בכל יישוב בישראל אני ודאי לא יכול, כי צריך להוציא היתרי בניה ובחיים לא יאשרו לי. אני יכול לבנות בבניה לא חוקית ויעלימו עין, או שלא. בין כה וכה אני עובר על איזושהי תקנת עזר ואני לא רוצה להיות עבריין, רק לחיות בסטנדרט יותר נמוך.
אפשר ללכת לבנות באיזה שטח מחוץ ליישוב, במקרה כזה סיכויים גדולים שפקח של רט"ג או בעלים של השדה יקימו קול צעקה. אבל נניח שמצאתי מקום הפקר שהוא לא של אף אחד וגם לא שמורת טבע. בניתי שם את בית הענפים והבוץ שלי. האם חזרתי לסטנדרט של לפני שלוש מאות שנה? ודאי שלא. אדם שחי אז בבית מקרשים חי אולי בקצה הכפר, גם אם לכפר היה הרבה פחות (בסדרי גודל) משאבים מעיר מודרנית. אבל הוא חי בקצה יישוב אנושי. לעומתו אני תקוע במרחק הליכה של שעתיים מכל מכולת. הבחירה שלי לסגת אחורה באיכות החיים היא נטישה של היישוב האנושי על כל המשתמע.
י"ג. עכשיו, לציור הרבה יותר הגיוני. נניח שאני לא רוצה לחגוג לילד שלי מסיבת יום הולדת עם ליצן. בא לי על סטנדרטים יותר נמוכים. האם אני יכול? טכנית בוודאי. אבל אם לכל הילדים בכיתה יש ליצן במסיבה ואני מזמין את החברים של הילד למסיבת ביסלי, יש לצעד הזה מחירים.
או נניח שאני רוצה לא לחיות צמוד לסמארטפון - כמה זה יגביל את היכולת שלי להתפרנס? כמה יצפו ממני להיות עם אחד וימחקו אותי על עצם העובדה שאני לא משתמש בו?
אפשר לחיות קצת יותר נמוך מהסטנדרט החברתי. אי אפשר לחיות בפער גדול מדי בלי מחירים נפשיים וחברתיים.
י"ד. העובדה שחברה סטנדרט גבוה מחייבת את בני האדם להתיישר אליה, היא תמונת מראה של הטיעון מתחילת הפוסט. ישראלים חוששים מחברה מרובת חרדים גם אם המסים יהיו נמוכים, כי החברה משפיעה גם כשניתן לך חופש אינדיבידואלי. חברה עם סטנדרטים גבוהים מושכת את היחיד, וכך גם חברה עם סטנדרטים נמוכים.
ט"ו. חשבתם על זה שאנחנו חיים בשפע אינסופי ביחס ללפני כמה מאות שנים, ובכל זאת רובנו עובדים תשע שעות ביום? שהכניסה של נשים למעגל העבודה לא שינתה את המצב הזה באופן מהותי למרות שכוח האדם הוכפל? אפשר לספר עד מחר שהקפיטליזם נתן לנו שפע, והוא אכן נתן, אבל בחירה היא עניין חמקמק בהרבה. כמה מהאנשים שאתם מכירים הצליחו לשמור על דיאטה לאורך זמן? אני מכיר מעט מאד. כי הנתון הבסיסי הוא שאנחנו מוקפים בסוכר כל היום, מכוח הבחירות המשותפות של של אינספור אנשים.
בהקשר הזה החברה החרדית, אף שאינה מושלמת, מציבה קונטרה. היא מתעדפת את טעם החיים על פני איכות החיים. היא אומרת: אני מוכנה לחיות בסטנדרטים נמוכים על מנת לשמר מתח חיים רוחני גבוה. אני לא מכיר עוד חברה שלמה - לא רק איזו אליטה אקדמאית או תורנית - שמצליחה לשים קונטרה כזו..
ט"ז. אישית אני מאמין שעם הזמן החברה החרדית תפתח יותר לשוק העבודה. אני גם מקווה שאותו כוח שהחזיק אצלם את הרצון בטעם החיים ימשיך לפעם ולהשפיע. אבל המשמעות היא חברה בסטנדרטים כלכליים נמוכים יותר. האם אנחנו מוכנים לחיות בחברה כזו?
______
¹ בכלל, בעיני החשדניות, עצם הכותרת 'לימודי ליב"ה' ששמה כמות משתנה של מקצועות תחת אותה המטריה, מאפשרת צעד דמגוגי של לנופף בחשבון ואנגלית כדי להגן על התביעה ללימודי ליבה, ואז בפועל לדחוף לתוך החבילה מקצועות פחות חיוניים ויותר אידיאולוגיים.
